לא בכיתי

לא בכיתי כשנפרדנו. את חייבת להבין. זה לא שאין לי רגשות, פשוט הייתי חייב. לא בכיתי כשנפרדנו. זה לא שאני לא יכול, תתפלאי כמה קל לגרום לזה עכשיו. את כבר לא מכירה אותי. לא. לא בכיתי, בסדר? לא בכיתי, וכי אפשר היה להשחיל ולו דמעה אחת? הבכי שלך תפס את כל הספייס, לא היה שום מקום לכך. זה היה הכי קרוב שיכולתי ללבכות. את יודעת כמה זה קשה בשבילי. את מכירה אותי. למה בכלל זה כל כך חשוב אם בכיתי כשנפרדנו? אני פה עכשיו, לא? הבכי העצור נמשך כבר 3 שנים, וגם זה לא מספיק טוב בשבילך. די, אל תבכי, אני לא כועס, אני פשוט לא יודע. לא יודע כבר מה עוד להגיד לך. מה את רוצה שאני אגיד, שאני מצטער? אני בעצמי לא יודע אם אני מצטער או לא, אני יודע שאת לא מצטערת. הרי את בעצמך אמרת שככה היה עדיף, שצדקתי, שאי אפשר היה יותר. קל לך לדבר. זו לא הייתה ההחלטה שלך, ולא את היית צריכה להמנע מלהסתכל לאחור מחשש שהדמעות שיפרצו יהפכו אותך לנציב מלח, רק בשביל לעמוד מאחוריה ולהשיג לעצמך קצת שפיות. מצרך נדיר. מה, רק לך מותר לדבר כל הזמן על יציבות? גם אני רציתי קצת, לעצמי. עכשיו אני רוצה משהו אחר. את מפחדת, אני מבין, גם אני לא ממש רגוע. אבל אם אני אבכה, לא, אם אני אחזור אחורה בזמן – ואבכה, את תפחדי פחות?

מלחמה נשכחת

לא שיר כתבו

כתבו על מלחמה נשכחת

קינה פצועה הייתה לה

שקטה מקול

מלחה, בכיה

הניבו רק מטפחת

דם יזע ודמעות

ספג אליו החול

ואין יודע

ואין שומע

את כאבה בלכתה

אין לב קורע

אשר יודע

שכחתה במותה

אין איש שמדבר

על מלחמה נשכחת

אל אן נושבת רוח

בנפש עייפה

רק הצללים עצמ

םבוכים את אובדנם

בסחף חול

אל מצולות הים

אני סיוט שלך

עמוק בתוכך

יושבת אני

לא מדברת, מייצרת

שקט רצחני

לא ידידתך

לא יקירתך

אני סיוט שלך

בלילה, בחושך

בקצה זווית עיני

מבהיקה ומתפשטת

כגידול סרטני

דמותי שם איתך

אך לא לצדך

אני סיוט שלך

גם אם תנסה לברוח

גם אם תבקש לשכוח

גם אם את שנתך תנעל

יחד עם כל רגשותיך, פחדיך

בעיניים תמימות ודומעות

ארעיד ואציל את הוויתך

באישון לילה כיום

אבוא עייפה אל מפתנך

ואבחר עבורי הפעם

להיות חלום שלך

סיכום שנה…

9/2010


(בהשראת השרשור ב"כותבי תזה ודוקטורט")

לא יודעת אפילו איך להגדיר את השנה הזאת. בגזרה האישית היה קשה מאוד, בכמה מישורים. המהירות בה סבא שלי הפך מבן אדם בריא לחולה סופני שנשארו לו שבועות מעטים למי שאיננו עוד. צעיר הוא לא מת, זה נכון, אבל ההלם ואיך שזה השפיע על המשפחה, ולראות מה קורה לאבא שלי… אני זוכרת את ההרצאה האחרונה שנתתי בסמינר המחלקתי שלנו שהייתה זו שאחרי היוודע דבר בשורת האיוב, לא הכנתי שום דבר וזה אפילו לא הזיז לי (ובסוף עוד אמרו שזה היה יותר טוב מבד"כ). והטראומות האישיות שלי, שאני עדיין לא מבינה מה קרה, למה קרה ואיך קרה. איך דבר שהיה אמור להיות כיפי וללא פוטנציאל נזק התפוצץ ככה שעד היום זה רודף אותי. הבושה. הבטחון והאגו הפגוע. הזעם. כמה שאני פגועה וכועסת עדיין, כמה שאני שונאת. כמה שכל בילוי כיפי עם החבר'ה הצעירים הנהדרים של התחום מזכיר לי. העצב שאת הפגיעה בו אני חשה מכל הערה תמימה לחלוטין גם מצד מי שלגמרי בצד שלי (וזה לא שבצד שלו יש מישהו… גם התלמיד שלו אמר לי שאני צריכה להתלונן ולתבוע אותו…). והידיעה שבמישור האישי עדיין לא *זה* מה שגורם לי לבכות לעצמי, לכרית, לפעמים, אלא משהו אחר – מישהו אחר, שאת "מבחן המדרגות" עבר בהצלחה ובא מיד לעזור לי כשנפלתי בהן בתחנת רכבת למרות שהייתי הבן אדם האחרון שרצה לראות ושלא היה מסוגל להסתכל בעיני בכלל. מישהו שאם רק היה עונה לסמס שלי מצרפת בקיץ שעבר – שום דבר ממחול השדים ההוא כלל לא היה מתרחש, אבל אולי היה מתרחש אחד חמור יותר, כמו שידענו בעבר. אבל לפחות אלה היו רגשות אמיתיים וכנים, לפחות לא היה צריך להתבייש ולהיגעל. כן, קל לי לדבר עכשיו, כשאני לא חווה את אחד המשברים ההם. אבל זה נכון.

גם מקצועית, קשה לי באמת לסכם את השנה הזאת. היא הייתה טובה ולא טובה. מבוזבזת ומשמעותית ביחד. מה שכן, היא הולידה הזדמנות משמעותית – הנסיעה לגרמניה. אני בונה על התקדמות משמעותית שם. המארחת מעוניינת מאוד בשני הפרוייקטים, ומהנסיון האמנם לא רב אך קיים – איתה אני עובדת מעולה. ואני לא אהיה בודדה שם. אני מאוד מקווה שיהיה טוב ופרודוקטיבי כפי שאמור להיות. מקווה שארגיש די מהר בנוח עם הגרמנית, ולא אמשיך להשמע כמו שאני נשמעת בחבל בווריה – עילגת בת המקום. אני יודעת שאני יכולה להשיג הרבה, ורוצה להרגיש כבר שאני פורצת ועושה משהו משמעותי. הצלחה מספקת תגן עלי מהקשיים, וממבקשי רעתי. ואולי יהיה לי טוב סוף סוף.

קריצה מהעבר

09/2010


אני עכשיו קצת פולניה – לא נעים לי. לא נעים לי לתאר תחושות שמחות אחרי שכל הדרך חזרה מהמרכז חברה שלי שכבה על המושב האחורי מתייפחת מכאבים אחרי שבמקום הסרת תפרים זכתה בניתוח נוסף. זה בטח עושה אותי בן אדם רע, וחברה רעה, וכעונש אני לא אקבל את המלגה שתאפשר לי לנשום לרווחה ולהרוויח יותר מפוסטדוקים אם יבוא לי. אבל עד שפתאום נוחתת עלי קצת אופטימיות… גם על לא לתעד אותה אני בטח אקבל איזה עונש מאלוהי הלא נעים, נכון?

היום פגשתי את ה"אי נשיג", להלן, המנחה ה"לא רשמי" של המאסטר, לאחר כמעט שנה. היה כיף – אין מילה אחרת לתאר – פשוט "כיף". כיף לדעת שעכשיו עובדים נורמאלי על הפרסום, כיף שהעבודה חוזרת לחיים, וכיף לקבל תזכורת לכיף שהיה פעם בפגישות שבועיות קבועות כאלה. ל"אי נשיג" יש הישג לא מבוטל – הוא הצליח לגרום לי לעבוד, בתקופה שבה היה הכי קשה. החלטנו שהוא ינסה לגרום לי לעבוד בפגישה מקרית בקפה שליד המחלקה, אחרי שסיפרתי לו על מצבי, והוא כ"כ הבין ובדיוק – מדחיינות ומרחנות שגורמת לכך ששנים לא עושים ממש כלום ועד להורים שיודעים להזכיר לך שגם אם כולם בסביבתך בטוחים שההישגים שלך ממש מרשימים אז הם יודעים את האמת – שאתה לא עושה את הדברים כמו שהיית צריך ויכול. הוא אמר "אני אנסה לגרום להתחיל לעבוד", והבין שפגישות שבועיות ש"במקרה הגרוע – מדברים על הא ועל דא" היו בדיוק מה שהייתי צריכה אז בשביל לצאת מהדד לוק שהייתי בו. וזה עבד, וזה היה כ"כ כיף להתחיל להצליח פתאום לעבוד, לחקור, וכששאנשים מהתחום שומעים מה היו המאמרים הראשונים שקראתי כתלמידת מחקר ואני שומעת את התגובות שלהם (ואם לצטט אחד מהם – "And you remained in the field!!!"), אני רק מבינה עד כמה הקושי לשרוד את המאמרים (שאני קוראת להם "the monster and the baby monster") ממש לא היה רציני לעומת הקושי לצאת מהדד לוק, וכך בהחלט נשארתי בתחום – וגם חזרתי לשאלות הקשות שבהתחלה אפילו פורמט מוגדר ומנוסח היטב שלהן לא ממש היה נגיש. אז עכשיו סוף סוף המאמר יתחיל להתקדם לקראת פרסום, ויש המשך לפרוייקט, שגם הוא לשמחתי מעוניין בו וגם המארחת שלי בקונסטנץ כבר הזכירה לי שהיא עדיין מחכה לדיווח על העבודה העתידית. וזה טוב, וזה עושה לי טוב. גם ה"על הא ועל דא" של הפגישה הזאת עשו לי טוב, הרכילויות, הזו שצריך אינטליגנציה רגשית של פחות מגיל 3 (ועיוורון מוחלט בכל הנוגע לראיה לצדדים…) בשביל לקחת את הפלירטוטים שלה באופן אישי ("נראה לך שיש לה מישהו?" לא, לא נראה לי…), ובעיקר – לספר לו על ההוא ולשמוע את התגובה שלו. איכשהו, אני מרגישה הרבה יותר טוב לגבי כל זה.

עוד דבר שעושה לי טוב – אילת. כן, שבועיים לפני ה-נסיעה לגרמניה, אני עושה שבוע באילת (או כל חלק מהשבוע שאצליח לשרוד בחברת המשפחה). כבר שנתיים לא הייתי בגן עדן האילתי, והוא בא לי עכשיו במקום. רגע לפני שאני מתחילה להיערך לחורף גרמני ול5 קילו נוספים של שכבות ביגוד, חימום מצברים (תרתי משמע) בקיץ האינסופי הוא בדיוק מה שאני צריכה בשביל קצת אופטימיות. אני בטוחה שחברתי האיטלקיה שמתחילה שם עכשיו שנה שניה של פוסט תסכים איתי.

ואיך אפשר לשכוח – הכלב שנמסר במוצאי יום כיפור, שנחזיק לו אצבעות שזה אכן יצליח וגם לי, שבאמת אוכל לנסוע בראש שקט. להרפתקאה המרגשת הבאה.

תוספת מהיום – 17/7/2020: הכלב המדובר לעיל ניצל מהרחוב בזכות קרן בן שושן ז"ל אשר התנדבה לשמש לו אומנה על אף התנאים הלא פשוטים. יהי זכרך ברוך, קרן.

התייצבות? עוד לא, אבל קצת נקודות אור

10/2010


אז כמאמר הכותרת, על התייצבות עדיין מוקדם לדבר. אבל, פטנטים ישנים לא מפסיקים לעבוד, ולחבר את האוזניות ולהקשיב למוזיקה תמיד מרגיע. ככלות הכל, לא באמת הייתה סיבה שמה שעבד בשיא תקופת השבר בחיי לא יעבוד גם עכשיו.

היום פגשתי את המארחת. כצפוי, היא הצליחה קצת להרגיע אותי. חילקה את העניינים האדמיניסטרטיביים שעדיין יש לטפל בהם לימים, ואמרה שרק אחרי שזה ייצא לגמרי מהמערכת אז נתחיל לדבר על מתמטיקה. בינתיים להירגע, ולקחת בחשבון שבשבועיים הראשונים אני לא אדע כ"כ מה נעשה איתי ושזה נורמאלי, ולא לחשוש להתקשר אליה לגבי כל עניין (נתנה לי את כל 3 הטלפונים – הנייד, הבית והמשרד). זה לא שזה הפתיע אותי, אני כבר מכירה אותה, אבל בהחלט הייתי צריכה לשמוע את כל זה. גם בוולקאם סנטר היו ממש נחמדים ויעילים. סה"כ די עוטפים אותי בצמר גפן פה עד כמה שאפשר, ועדיין אני לחוצה, וזה עדיין הגיוני. איך עושים את זה אנשים עם משפחה וילדים קטנים? איך הם עוברים את תקופת ההסתגלות הזאת? ח"ח לעכשיו מה !

נקודת האור העיקרית של היום הייתה ההבנה שוואלה – אני אשכרה מבינה גרמנית. עדיין אין לי די בטחון בדיבור (בטח לא עכשיו עם הלחץ) – למרות שבוולקאם סנטר במיני-בחינת רמה אמרו שאני מדברת יפה ושוטף – אבל כאשר אני מקשיבה אני אשכרה מבינה מה אומרים. אני עוד דאגתי בגלל קשיי שפה שארגיש בהתחלה, אבל הבנתי שיש לי עוד שפה – פשוט ככה. אחרי 3 חודשים, עם הפגישות הקבוצתיות המודרכות שמציאים לי כאן אבל בטח גם בלעדיהן, אני אוכל בהחלט לעדכן את הסטטוס של הגרמנית בקורות חיים שלי. פשוט מדהים תהליך הלמידה הזה, וכמה הוא יעיל ומהיר.

מחר אני וידיד שלי סיכמנו ללא נדר לקפוץ לקהילה היהודית (טוב, לאחת מהשתיים שיש פה, ושלא מדברות אחת עם השניה) ולראות מה זה ארוחת שבת אצלם, והאם יתנו לנו להתארח תמורת איזה תשלום סמלי (כי קצת קשה לי להאמין שבלעדיו). אמנם שמעתי שהקהילות היהודיות בגרמניה לא נוטות להיות מזמינות לישראלים, אבל שווה לפחות לתת להם צ'אנס. נראה מה יזמן המחר.

החצי האפל

11/2010


זהו, היום אני רשמית שבוע בתוך החצי השני שלי כאן. עם תחילתו של החצי, נכבה האור. לא רואים שמש, לא רואים שמיים, לא רואים את האור היום בקצה המנהרה שכן שמי העננה מסתירים אותו היטב. אם עד החצי הרגשתי שהזמן טס, עכשיו הוא זוחל. ממש. אני מתעודדת בעיקר מהמחשבה על כך שעוד 3 שבועות אני נוסעת ל6 ימים לליסבון (יש!) ואחרי זה באמת ישאר רק כלום זמן. עד אז – ננסה לשרוד משבוע לשבוע ומאורח לאורחת. מה שבטוח – אם היה (לא ממש היה) לי ספק – החורף האירופאי הוא ממש ממש לא בשבילי. עם כמה שסביבת העבודה באוניברסיטה מצויינת, זה לא נותן הרבה אם אני מבלה את הזמן בלהיות משופעת ומדוכדכת.

על המאמר שהבטחתי לשלוח לפרופסור שדיברתי איתו עליו לא הצלחתי לעבוד בכלל. זה מספיק קשה לי לכתוב גם כשאני בריאה. בנוסף, יש לי הרצאה בסמינר המחלקתי ביום שישי, וביום שלישי אני אמורה להרצות על איזו הוכחה באיזה מאמר, אבל אני בספק אם זה יקרה. היא עוד תתחרט על שהרשתה לי לנסוע לליסבון. אבל אולי לא, כי היא יודעת שאני לא מרגישה טוב. אני עוד צריכה לענות לה למייל, וגם להתנצל על שהברזתי ביום רביעי. חשבתי שקבענו טנטטיבית, כמה אני גרועה בקטעים האלה. המפוזר מכפר אז"ר מאורגן לידי.

דיברתי עם אמא של היום, היא אמרה שהחורף בארץ ככל הנורא בוטל, ושקר זה 16 מעלות בלילה. 16 מעלות… 16 מעלות כאן ואין צוהלת ושמחה כמוני מסכה. אין מה לעשות, עם כל הקילוגרמים שההורמונים העלו לי, אני עדיין רזה מדי בשביל החורף הגרמני!

אף אחד לא יידע


אף אחד לא יידע. "הסקס היה בסדר גמור". אף אחד לא יידע. " רק הסקס היה בסדר גמור". אף אחד לא יידע. "בטח שזה הגיוני, ברור!". אף אחד לא יידע. אני לא רוצה לדבר על זה. אף אחד לא יידע. הוא בטח לא יספר לאף אחד. אף אחד לא יידע. היא חושבת שהיא יודעת הכל. אף אחד לא יידע. היא יודעת. אף אחד לא יידע. למה היא עושה לי את זה. אף אחד לא יידע. אף אחד לא יאמין לה. היא משקרת. היא לא משקרת. היא יודעת. היא כל כך שחצנית. היא כל כך חצופה. היא כל כך יפה. יפה מדי. צעירה מדי. חכמה מדי. גם אני הייתי ילדה חכמה פעם. גם אני שיחקתי בגברים פעם. אני עדיין. אף אחד לא יידע.

חופשה בקליפורניה

01/2011


אז אני עכשיו בלוס אנג'לס (ליתר דיוק – בוואלי), וחוץ מאיזה כנס ככה בסוף הביקור – אני באמת לגמרי בחופשה. מיד אחרי הנחיתה הדודים מיהרו לקחת אותי למסעדה ישראלית – בשביל שלא אתגעגע יותר מדי. כולם מופתעים שאני זוכרת ביקורים שלהם בארץ שהם בעצמם לא זוכרים שבכלל היו. משועשעת מהסיפורים על הישראלים שבטוחים שאף אדם במטרופולין לא מבין עברית, משועשעת עוד יותר מלראות את זה בעצמי. משועשעת מחברת ילדות אומרת "תעודת פטירה" בעודה מתכוונת ל"תעודת פטור" (מגיוס לצה"ל) שהיא יכולה להוציא כבר מאחר ועברה את גיל 23, אך תוהה לגבי דבריה על המהירות בה אפשר לאבד שפה. לא שהיא איבדה את העברית, חוץ מהחליקה המשעשעת היא נשמעת רגיל לגמרי, אבל היא אומרת שזה לא מרגיש לה טבעי כמו אנגלית. נזכרת לעומת זאת בהוא שנמצא מחוץ לישראל אותה כמות שנים כמותה, אבל למרות הפוזה הצרפתית שהוא מסגל לעצמו בכל הכוח עברית זו השפה היחידה שבה הוא טבעי, ותוהה אם זה קשור יותר לשפה בה חווים את גיל ההתבגרות. חושבת על כל אלה שמדברים על גטו של יוצאי בריה"מ בארץ, על איך יש להם סופרים משלהם, בתי ספר משלהם, על איך הם ממשיכים לדבר עם הילדים שלהם ברוסית – הם צריכים רק לראות איך זה פה, ועדיין – איך אלה שנולדו להורים הישראלים המהגרים וגדלו פה הם אמריקאים לגמרי, שאמנם מבינים כל מילה ממה שאומרים התיירים הישראלים שבטוחים שאף אחד לא מבין אותם, אבל ברור שלעברית אין שום סיכוי מול האנגלית אצלם. תוהה אם בבוא היום גם לי יהיו ילדים שבעודם פעוטות יגידו ש"יש בחוץ ווינדי חזקה!", כי גם אם עכשיו אני לגמרי תיירת – נראה לי שאני יכולה לחיות פה ("למה לא? יש פה יותר ישראלים מבבאר שבע"). אני רוצה בישראל, אבל כל מה שהיה מפתה להם פה – נראה לי שמפתה גם עבורי. לא כי אני יצאתי פחות טוב מבני דורי במשפחה שנולדו וגדלו כאן, אבל הם נהנו מדברים שלי לא היו. גם זו שנולדה וגדלה בישראל, אבל את גיל ההתבגרות העבירה במיני-ישראל של בוסטון. תוהה לעצמי למה מה שיהודים יכולים לעשות באמריקה מבחינת חינוך, יהודים לא יכולים לעשות גם בארץ הקודש. למה לילדה שחוזרת מבית הספר בוכה כי חברות שלה לכיתה אמרו לה "אני שונאת אותך" ו"תמותי" כי היא קיבלה 100 במבחן יש פה מענה, ובארץ אין, לא ממש, לא באמת.

ישראלים-אמריקאים (ולהפך) אף פעם לא היו "נפולת של נמושות" עבורי. הם היו משפחה (טוב, גם עבור זה שאמר את זה, ומדרג קרוב יותר…) וחברים, וכך תמיד ידעתי שיש דבר כזה, שבני אדם עושים את זה, שזה ניתן, שזה לגיטימי, שזה חלק מהטבע. מי שזה המצב עבורו, יותר סביר שיהפןך גם לכזה. אפילו אם הוא מתקשה לראות את עצמו עוזב את ישראל לצמיתות. אפילו אם בכל פעם שכשהוא פוגש ישראלי שחי בחו"ל לזמן בלתי מוגבל, אפילו אם זה באיזה מיני-ישראל, חלק ממנו תוהה איך הוא יכול, איך יכול להיות שהוא לא מחכה ומתרגש לקראת הטיסה חזרה. כי, חלק אחר ממנו, מבין שזה כן יכול להיות. אולי גם בשבילו. לפחות לכמה שנים של פוסטדוק, ואחרי זה, אלוהים גדול.

Plan B


ב"כותבי תזה ודוקטורט" שאלה אחת החברות (שאיננה במסלול האקדמי) מעין שאלת סקר – מהי הPlan B שלנו – והוסיפה שהיא לא יודעת מראש אם אנשים ירצו לענות. תגובתי האוטומטית הייתה לתהות מדוע שלא ירצו לענות, אך כאשר באתי לענות זה היכה בי – אני לא רוצה לענות. בימים כתיקונם קרוב לוודאי שלא הייתה לי בעיה לענות, כי ממילא "לי זה לא יקרה" וממילא זה עוד הרבה זמן וממילא התשובה גם די ידועה מראש, אבל עכשיו – אני פתאום לא לגמרי בטוחה שזה באמת עד כדי כך רחוק.

זו אפילו כבר לא הפאראנויה שמא לא אוכל להרכיב חבילה חדשה אחרי שהקודמת התפרקה. זה אפילו לא החשש שאדם ספציפי לא ירצה לעבוד איתי בגלל שאמרו לו עלי דברים כ"כ רעים שהוא מעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. זה משהו מעבר לכל תסריט שאני יודעת שהוא לא סביר אבל הוא בכ"ז קיים ולכן אקסיומה היא שאייסר עצמי בחרדות שמא יתרחש. החרדות האלה הן סתם תירוץ, תמיד היו. הן כיסוי לדבר האמיתי שמדיר שינה (אם כי עם כמות השעות שביליתי במיטה ב48 השעות האחרונות השימוש בביטוי יוצא קצת בעייתי) והוא לא הפחד מתסריטים עתידיים דמיוניים אלא הטראומה ממה שכבר קרה וידוע. כמו בסיטואציות אחרות בעבר המהוות את סיפור חיי, כך גם פה.

אדם פאראנויד מלכתחילה לא נותן אמון בסובבים אותו, ובמציאות בה הוא חי. הוא תמיד בטוח שכל רגע הקרובים ביותר יפנו נגדו, והכל התהפך. אני לא אדם פאראנואיד, ואולי בדיוק בגלל זה – בגלל שלי אין את הפרויווילגיה לומר "ידעתי", לי זה באמת קרה. כאשר אנשים שעובדים איתם שנים, שחושבים שיש איתם קשר מצויין, שנותנים בהם אמון פתאום דוקרים בכל הכוח – זה לא רק הקשר איתם שנפגע, כל התפיסה של מה קורה, מה אני חושבת שנכון, ואיך דברים עובדים – הכל נפגע. הכל נעשה כאוטי. ממש כמו בסיוטים האלה שפרטי מציאות משתנים ככה שנופלים לתוך סיטואציה הזויה ומפחידה. זה לא רק האדם הזה שפגע בי ברמה האישית, זה לא רק האדם הזה שבגד באמון שנתתי בו, זו כל המציאות שבוגדת באמון שלי, זו אני שבוגדת באמון של עצמי – הרי תמיד ידעתי לקרוא את סביבתי כ"כ טוב.

קרה לי בעבר שכל הכוחות שבי, וכל התמיכה שקיבלתי, לא היה בהם די בכדי למנוע התרסקות. זה לא מה שיקרה עכשיו, כי אחרי הדבר ההוא – שהוא בכמה מחלקות ארכימדיות למעלה מזה – אני יכולה להתמודד כמעט עם הכל. אבל עם כל הכוחות וכל התמיכה – עדיין קשה לי. אני עדיין חובה גלים של עליות ומורדות. אני מרגישה עד כמה כל חיזוק חיצוני חשוב לי (וזה מאוד חריג אצלי). תוהה מה הסיכוי של מי שכל מי שהוא מכיר פחות או יותר באקדמיה זה בדיוק את אותם מנחים שפנו נגדו, מישהו שכן סובל מהדבר שמכנים "סינדרום המתחזה", של מישהו פחות חזק ופחות מחוזק.