קריצה מהעבר

09/2010


אני עכשיו קצת פולניה – לא נעים לי. לא נעים לי לתאר תחושות שמחות אחרי שכל הדרך חזרה מהמרכז חברה שלי שכבה על המושב האחורי מתייפחת מכאבים אחרי שבמקום הסרת תפרים זכתה בניתוח נוסף. זה בטח עושה אותי בן אדם רע, וחברה רעה, וכעונש אני לא אקבל את המלגה שתאפשר לי לנשום לרווחה ולהרוויח יותר מפוסטדוקים אם יבוא לי. אבל עד שפתאום נוחתת עלי קצת אופטימיות… גם על לא לתעד אותה אני בטח אקבל איזה עונש מאלוהי הלא נעים, נכון?

היום פגשתי את ה"אי נשיג", להלן, המנחה ה"לא רשמי" של המאסטר, לאחר כמעט שנה. היה כיף – אין מילה אחרת לתאר – פשוט "כיף". כיף לדעת שעכשיו עובדים נורמאלי על הפרסום, כיף שהעבודה חוזרת לחיים, וכיף לקבל תזכורת לכיף שהיה פעם בפגישות שבועיות קבועות כאלה. ל"אי נשיג" יש הישג לא מבוטל – הוא הצליח לגרום לי לעבוד, בתקופה שבה היה הכי קשה. החלטנו שהוא ינסה לגרום לי לעבוד בפגישה מקרית בקפה שליד המחלקה, אחרי שסיפרתי לו על מצבי, והוא כ"כ הבין ובדיוק – מדחיינות ומרחנות שגורמת לכך ששנים לא עושים ממש כלום ועד להורים שיודעים להזכיר לך שגם אם כולם בסביבתך בטוחים שההישגים שלך ממש מרשימים אז הם יודעים את האמת – שאתה לא עושה את הדברים כמו שהיית צריך ויכול. הוא אמר "אני אנסה לגרום להתחיל לעבוד", והבין שפגישות שבועיות ש"במקרה הגרוע – מדברים על הא ועל דא" היו בדיוק מה שהייתי צריכה אז בשביל לצאת מהדד לוק שהייתי בו. וזה עבד, וזה היה כ"כ כיף להתחיל להצליח פתאום לעבוד, לחקור, וכששאנשים מהתחום שומעים מה היו המאמרים הראשונים שקראתי כתלמידת מחקר ואני שומעת את התגובות שלהם (ואם לצטט אחד מהם – "And you remained in the field!!!"), אני רק מבינה עד כמה הקושי לשרוד את המאמרים (שאני קוראת להם "the monster and the baby monster") ממש לא היה רציני לעומת הקושי לצאת מהדד לוק, וכך בהחלט נשארתי בתחום – וגם חזרתי לשאלות הקשות שבהתחלה אפילו פורמט מוגדר ומנוסח היטב שלהן לא ממש היה נגיש. אז עכשיו סוף סוף המאמר יתחיל להתקדם לקראת פרסום, ויש המשך לפרוייקט, שגם הוא לשמחתי מעוניין בו וגם המארחת שלי בקונסטנץ כבר הזכירה לי שהיא עדיין מחכה לדיווח על העבודה העתידית. וזה טוב, וזה עושה לי טוב. גם ה"על הא ועל דא" של הפגישה הזאת עשו לי טוב, הרכילויות, הזו שצריך אינטליגנציה רגשית של פחות מגיל 3 (ועיוורון מוחלט בכל הנוגע לראיה לצדדים…) בשביל לקחת את הפלירטוטים שלה באופן אישי ("נראה לך שיש לה מישהו?" לא, לא נראה לי…), ובעיקר – לספר לו על ההוא ולשמוע את התגובה שלו. איכשהו, אני מרגישה הרבה יותר טוב לגבי כל זה.

עוד דבר שעושה לי טוב – אילת. כן, שבועיים לפני ה-נסיעה לגרמניה, אני עושה שבוע באילת (או כל חלק מהשבוע שאצליח לשרוד בחברת המשפחה). כבר שנתיים לא הייתי בגן עדן האילתי, והוא בא לי עכשיו במקום. רגע לפני שאני מתחילה להיערך לחורף גרמני ול5 קילו נוספים של שכבות ביגוד, חימום מצברים (תרתי משמע) בקיץ האינסופי הוא בדיוק מה שאני צריכה בשביל קצת אופטימיות. אני בטוחה שחברתי האיטלקיה שמתחילה שם עכשיו שנה שניה של פוסט תסכים איתי.

ואיך אפשר לשכוח – הכלב שנמסר במוצאי יום כיפור, שנחזיק לו אצבעות שזה אכן יצליח וגם לי, שבאמת אוכל לנסוע בראש שקט. להרפתקאה המרגשת הבאה.

תוספת מהיום – 17/7/2020: הכלב המדובר לעיל ניצל מהרחוב בזכות קרן בן שושן ז"ל אשר התנדבה לשמש לו אומנה על אף התנאים הלא פשוטים. יהי זכרך ברוך, קרן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s