Plan B


ב"כותבי תזה ודוקטורט" שאלה אחת החברות (שאיננה במסלול האקדמי) מעין שאלת סקר – מהי הPlan B שלנו – והוסיפה שהיא לא יודעת מראש אם אנשים ירצו לענות. תגובתי האוטומטית הייתה לתהות מדוע שלא ירצו לענות, אך כאשר באתי לענות זה היכה בי – אני לא רוצה לענות. בימים כתיקונם קרוב לוודאי שלא הייתה לי בעיה לענות, כי ממילא "לי זה לא יקרה" וממילא זה עוד הרבה זמן וממילא התשובה גם די ידועה מראש, אבל עכשיו – אני פתאום לא לגמרי בטוחה שזה באמת עד כדי כך רחוק.

זו אפילו כבר לא הפאראנויה שמא לא אוכל להרכיב חבילה חדשה אחרי שהקודמת התפרקה. זה אפילו לא החשש שאדם ספציפי לא ירצה לעבוד איתי בגלל שאמרו לו עלי דברים כ"כ רעים שהוא מעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. זה משהו מעבר לכל תסריט שאני יודעת שהוא לא סביר אבל הוא בכ"ז קיים ולכן אקסיומה היא שאייסר עצמי בחרדות שמא יתרחש. החרדות האלה הן סתם תירוץ, תמיד היו. הן כיסוי לדבר האמיתי שמדיר שינה (אם כי עם כמות השעות שביליתי במיטה ב48 השעות האחרונות השימוש בביטוי יוצא קצת בעייתי) והוא לא הפחד מתסריטים עתידיים דמיוניים אלא הטראומה ממה שכבר קרה וידוע. כמו בסיטואציות אחרות בעבר המהוות את סיפור חיי, כך גם פה.

אדם פאראנויד מלכתחילה לא נותן אמון בסובבים אותו, ובמציאות בה הוא חי. הוא תמיד בטוח שכל רגע הקרובים ביותר יפנו נגדו, והכל התהפך. אני לא אדם פאראנואיד, ואולי בדיוק בגלל זה – בגלל שלי אין את הפרויווילגיה לומר "ידעתי", לי זה באמת קרה. כאשר אנשים שעובדים איתם שנים, שחושבים שיש איתם קשר מצויין, שנותנים בהם אמון פתאום דוקרים בכל הכוח – זה לא רק הקשר איתם שנפגע, כל התפיסה של מה קורה, מה אני חושבת שנכון, ואיך דברים עובדים – הכל נפגע. הכל נעשה כאוטי. ממש כמו בסיוטים האלה שפרטי מציאות משתנים ככה שנופלים לתוך סיטואציה הזויה ומפחידה. זה לא רק האדם הזה שפגע בי ברמה האישית, זה לא רק האדם הזה שבגד באמון שנתתי בו, זו כל המציאות שבוגדת באמון שלי, זו אני שבוגדת באמון של עצמי – הרי תמיד ידעתי לקרוא את סביבתי כ"כ טוב.

קרה לי בעבר שכל הכוחות שבי, וכל התמיכה שקיבלתי, לא היה בהם די בכדי למנוע התרסקות. זה לא מה שיקרה עכשיו, כי אחרי הדבר ההוא – שהוא בכמה מחלקות ארכימדיות למעלה מזה – אני יכולה להתמודד כמעט עם הכל. אבל עם כל הכוחות וכל התמיכה – עדיין קשה לי. אני עדיין חובה גלים של עליות ומורדות. אני מרגישה עד כמה כל חיזוק חיצוני חשוב לי (וזה מאוד חריג אצלי). תוהה מה הסיכוי של מי שכל מי שהוא מכיר פחות או יותר באקדמיה זה בדיוק את אותם מנחים שפנו נגדו, מישהו שכן סובל מהדבר שמכנים "סינדרום המתחזה", של מישהו פחות חזק ופחות מחוזק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s