לא בכיתי

לא בכיתי כשנפרדנו. את חייבת להבין. זה לא שאין לי רגשות, פשוט הייתי חייב. לא בכיתי כשנפרדנו. זה לא שאני לא יכול, תתפלאי כמה קל לגרום לזה עכשיו. את כבר לא מכירה אותי. לא. לא בכיתי, בסדר? לא בכיתי, וכי אפשר היה להשחיל ולו דמעה אחת? הבכי שלך תפס את כל הספייס, לא היה שום מקום לכך. זה היה הכי קרוב שיכולתי ללבכות. את יודעת כמה זה קשה בשבילי. את מכירה אותי. למה בכלל זה כל כך חשוב אם בכיתי כשנפרדנו? אני פה עכשיו, לא? הבכי העצור נמשך כבר 3 שנים, וגם זה לא מספיק טוב בשבילך. די, אל תבכי, אני לא כועס, אני פשוט לא יודע. לא יודע כבר מה עוד להגיד לך. מה את רוצה שאני אגיד, שאני מצטער? אני בעצמי לא יודע אם אני מצטער או לא, אני יודע שאת לא מצטערת. הרי את בעצמך אמרת שככה היה עדיף, שצדקתי, שאי אפשר היה יותר. קל לך לדבר. זו לא הייתה ההחלטה שלך, ולא את היית צריכה להמנע מלהסתכל לאחור מחשש שהדמעות שיפרצו יהפכו אותך לנציב מלח, רק בשביל לעמוד מאחוריה ולהשיג לעצמך קצת שפיות. מצרך נדיר. מה, רק לך מותר לדבר כל הזמן על יציבות? גם אני רציתי קצת, לעצמי. עכשיו אני רוצה משהו אחר. את מפחדת, אני מבין, גם אני לא ממש רגוע. אבל אם אני אבכה, לא, אם אני אחזור אחורה בזמן – ואבכה, את תפחדי פחות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s