סיכום שנה…

9/2010


(בהשראת השרשור ב"כותבי תזה ודוקטורט")

לא יודעת אפילו איך להגדיר את השנה הזאת. בגזרה האישית היה קשה מאוד, בכמה מישורים. המהירות בה סבא שלי הפך מבן אדם בריא לחולה סופני שנשארו לו שבועות מעטים למי שאיננו עוד. צעיר הוא לא מת, זה נכון, אבל ההלם ואיך שזה השפיע על המשפחה, ולראות מה קורה לאבא שלי… אני זוכרת את ההרצאה האחרונה שנתתי בסמינר המחלקתי שלנו שהייתה זו שאחרי היוודע דבר בשורת האיוב, לא הכנתי שום דבר וזה אפילו לא הזיז לי (ובסוף עוד אמרו שזה היה יותר טוב מבד"כ). והטראומות האישיות שלי, שאני עדיין לא מבינה מה קרה, למה קרה ואיך קרה. איך דבר שהיה אמור להיות כיפי וללא פוטנציאל נזק התפוצץ ככה שעד היום זה רודף אותי. הבושה. הבטחון והאגו הפגוע. הזעם. כמה שאני פגועה וכועסת עדיין, כמה שאני שונאת. כמה שכל בילוי כיפי עם החבר'ה הצעירים הנהדרים של התחום מזכיר לי. העצב שאת הפגיעה בו אני חשה מכל הערה תמימה לחלוטין גם מצד מי שלגמרי בצד שלי (וזה לא שבצד שלו יש מישהו… גם התלמיד שלו אמר לי שאני צריכה להתלונן ולתבוע אותו…). והידיעה שבמישור האישי עדיין לא *זה* מה שגורם לי לבכות לעצמי, לכרית, לפעמים, אלא משהו אחר – מישהו אחר, שאת "מבחן המדרגות" עבר בהצלחה ובא מיד לעזור לי כשנפלתי בהן בתחנת רכבת למרות שהייתי הבן אדם האחרון שרצה לראות ושלא היה מסוגל להסתכל בעיני בכלל. מישהו שאם רק היה עונה לסמס שלי מצרפת בקיץ שעבר – שום דבר ממחול השדים ההוא כלל לא היה מתרחש, אבל אולי היה מתרחש אחד חמור יותר, כמו שידענו בעבר. אבל לפחות אלה היו רגשות אמיתיים וכנים, לפחות לא היה צריך להתבייש ולהיגעל. כן, קל לי לדבר עכשיו, כשאני לא חווה את אחד המשברים ההם. אבל זה נכון.

גם מקצועית, קשה לי באמת לסכם את השנה הזאת. היא הייתה טובה ולא טובה. מבוזבזת ומשמעותית ביחד. מה שכן, היא הולידה הזדמנות משמעותית – הנסיעה לגרמניה. אני בונה על התקדמות משמעותית שם. המארחת מעוניינת מאוד בשני הפרוייקטים, ומהנסיון האמנם לא רב אך קיים – איתה אני עובדת מעולה. ואני לא אהיה בודדה שם. אני מאוד מקווה שיהיה טוב ופרודוקטיבי כפי שאמור להיות. מקווה שארגיש די מהר בנוח עם הגרמנית, ולא אמשיך להשמע כמו שאני נשמעת בחבל בווריה – עילגת בת המקום. אני יודעת שאני יכולה להשיג הרבה, ורוצה להרגיש כבר שאני פורצת ועושה משהו משמעותי. הצלחה מספקת תגן עלי מהקשיים, וממבקשי רעתי. ואולי יהיה לי טוב סוף סוף.

קריצה מהעבר

09/2010


אני עכשיו קצת פולניה – לא נעים לי. לא נעים לי לתאר תחושות שמחות אחרי שכל הדרך חזרה מהמרכז חברה שלי שכבה על המושב האחורי מתייפחת מכאבים אחרי שבמקום הסרת תפרים זכתה בניתוח נוסף. זה בטח עושה אותי בן אדם רע, וחברה רעה, וכעונש אני לא אקבל את המלגה שתאפשר לי לנשום לרווחה ולהרוויח יותר מפוסטדוקים אם יבוא לי. אבל עד שפתאום נוחתת עלי קצת אופטימיות… גם על לא לתעד אותה אני בטח אקבל איזה עונש מאלוהי הלא נעים, נכון?

היום פגשתי את ה"אי נשיג", להלן, המנחה ה"לא רשמי" של המאסטר, לאחר כמעט שנה. היה כיף – אין מילה אחרת לתאר – פשוט "כיף". כיף לדעת שעכשיו עובדים נורמאלי על הפרסום, כיף שהעבודה חוזרת לחיים, וכיף לקבל תזכורת לכיף שהיה פעם בפגישות שבועיות קבועות כאלה. ל"אי נשיג" יש הישג לא מבוטל – הוא הצליח לגרום לי לעבוד, בתקופה שבה היה הכי קשה. החלטנו שהוא ינסה לגרום לי לעבוד בפגישה מקרית בקפה שליד המחלקה, אחרי שסיפרתי לו על מצבי, והוא כ"כ הבין ובדיוק – מדחיינות ומרחנות שגורמת לכך ששנים לא עושים ממש כלום ועד להורים שיודעים להזכיר לך שגם אם כולם בסביבתך בטוחים שההישגים שלך ממש מרשימים אז הם יודעים את האמת – שאתה לא עושה את הדברים כמו שהיית צריך ויכול. הוא אמר "אני אנסה לגרום להתחיל לעבוד", והבין שפגישות שבועיות ש"במקרה הגרוע – מדברים על הא ועל דא" היו בדיוק מה שהייתי צריכה אז בשביל לצאת מהדד לוק שהייתי בו. וזה עבד, וזה היה כ"כ כיף להתחיל להצליח פתאום לעבוד, לחקור, וכששאנשים מהתחום שומעים מה היו המאמרים הראשונים שקראתי כתלמידת מחקר ואני שומעת את התגובות שלהם (ואם לצטט אחד מהם – "And you remained in the field!!!"), אני רק מבינה עד כמה הקושי לשרוד את המאמרים (שאני קוראת להם "the monster and the baby monster") ממש לא היה רציני לעומת הקושי לצאת מהדד לוק, וכך בהחלט נשארתי בתחום – וגם חזרתי לשאלות הקשות שבהתחלה אפילו פורמט מוגדר ומנוסח היטב שלהן לא ממש היה נגיש. אז עכשיו סוף סוף המאמר יתחיל להתקדם לקראת פרסום, ויש המשך לפרוייקט, שגם הוא לשמחתי מעוניין בו וגם המארחת שלי בקונסטנץ כבר הזכירה לי שהיא עדיין מחכה לדיווח על העבודה העתידית. וזה טוב, וזה עושה לי טוב. גם ה"על הא ועל דא" של הפגישה הזאת עשו לי טוב, הרכילויות, הזו שצריך אינטליגנציה רגשית של פחות מגיל 3 (ועיוורון מוחלט בכל הנוגע לראיה לצדדים…) בשביל לקחת את הפלירטוטים שלה באופן אישי ("נראה לך שיש לה מישהו?" לא, לא נראה לי…), ובעיקר – לספר לו על ההוא ולשמוע את התגובה שלו. איכשהו, אני מרגישה הרבה יותר טוב לגבי כל זה.

עוד דבר שעושה לי טוב – אילת. כן, שבועיים לפני ה-נסיעה לגרמניה, אני עושה שבוע באילת (או כל חלק מהשבוע שאצליח לשרוד בחברת המשפחה). כבר שנתיים לא הייתי בגן עדן האילתי, והוא בא לי עכשיו במקום. רגע לפני שאני מתחילה להיערך לחורף גרמני ול5 קילו נוספים של שכבות ביגוד, חימום מצברים (תרתי משמע) בקיץ האינסופי הוא בדיוק מה שאני צריכה בשביל קצת אופטימיות. אני בטוחה שחברתי האיטלקיה שמתחילה שם עכשיו שנה שניה של פוסט תסכים איתי.

ואיך אפשר לשכוח – הכלב שנמסר במוצאי יום כיפור, שנחזיק לו אצבעות שזה אכן יצליח וגם לי, שבאמת אוכל לנסוע בראש שקט. להרפתקאה המרגשת הבאה.

תוספת מהיום – 17/7/2020: הכלב המדובר לעיל ניצל מהרחוב בזכות קרן בן שושן ז"ל אשר התנדבה לשמש לו אומנה על אף התנאים הלא פשוטים. יהי זכרך ברוך, קרן.

התייצבות? עוד לא, אבל קצת נקודות אור

10/2010


אז כמאמר הכותרת, על התייצבות עדיין מוקדם לדבר. אבל, פטנטים ישנים לא מפסיקים לעבוד, ולחבר את האוזניות ולהקשיב למוזיקה תמיד מרגיע. ככלות הכל, לא באמת הייתה סיבה שמה שעבד בשיא תקופת השבר בחיי לא יעבוד גם עכשיו.

היום פגשתי את המארחת. כצפוי, היא הצליחה קצת להרגיע אותי. חילקה את העניינים האדמיניסטרטיביים שעדיין יש לטפל בהם לימים, ואמרה שרק אחרי שזה ייצא לגמרי מהמערכת אז נתחיל לדבר על מתמטיקה. בינתיים להירגע, ולקחת בחשבון שבשבועיים הראשונים אני לא אדע כ"כ מה נעשה איתי ושזה נורמאלי, ולא לחשוש להתקשר אליה לגבי כל עניין (נתנה לי את כל 3 הטלפונים – הנייד, הבית והמשרד). זה לא שזה הפתיע אותי, אני כבר מכירה אותה, אבל בהחלט הייתי צריכה לשמוע את כל זה. גם בוולקאם סנטר היו ממש נחמדים ויעילים. סה"כ די עוטפים אותי בצמר גפן פה עד כמה שאפשר, ועדיין אני לחוצה, וזה עדיין הגיוני. איך עושים את זה אנשים עם משפחה וילדים קטנים? איך הם עוברים את תקופת ההסתגלות הזאת? ח"ח לעכשיו מה !

נקודת האור העיקרית של היום הייתה ההבנה שוואלה – אני אשכרה מבינה גרמנית. עדיין אין לי די בטחון בדיבור (בטח לא עכשיו עם הלחץ) – למרות שבוולקאם סנטר במיני-בחינת רמה אמרו שאני מדברת יפה ושוטף – אבל כאשר אני מקשיבה אני אשכרה מבינה מה אומרים. אני עוד דאגתי בגלל קשיי שפה שארגיש בהתחלה, אבל הבנתי שיש לי עוד שפה – פשוט ככה. אחרי 3 חודשים, עם הפגישות הקבוצתיות המודרכות שמציאים לי כאן אבל בטח גם בלעדיהן, אני אוכל בהחלט לעדכן את הסטטוס של הגרמנית בקורות חיים שלי. פשוט מדהים תהליך הלמידה הזה, וכמה הוא יעיל ומהיר.

מחר אני וידיד שלי סיכמנו ללא נדר לקפוץ לקהילה היהודית (טוב, לאחת מהשתיים שיש פה, ושלא מדברות אחת עם השניה) ולראות מה זה ארוחת שבת אצלם, והאם יתנו לנו להתארח תמורת איזה תשלום סמלי (כי קצת קשה לי להאמין שבלעדיו). אמנם שמעתי שהקהילות היהודיות בגרמניה לא נוטות להיות מזמינות לישראלים, אבל שווה לפחות לתת להם צ'אנס. נראה מה יזמן המחר.

החצי האפל

11/2010


זהו, היום אני רשמית שבוע בתוך החצי השני שלי כאן. עם תחילתו של החצי, נכבה האור. לא רואים שמש, לא רואים שמיים, לא רואים את האור היום בקצה המנהרה שכן שמי העננה מסתירים אותו היטב. אם עד החצי הרגשתי שהזמן טס, עכשיו הוא זוחל. ממש. אני מתעודדת בעיקר מהמחשבה על כך שעוד 3 שבועות אני נוסעת ל6 ימים לליסבון (יש!) ואחרי זה באמת ישאר רק כלום זמן. עד אז – ננסה לשרוד משבוע לשבוע ומאורח לאורחת. מה שבטוח – אם היה (לא ממש היה) לי ספק – החורף האירופאי הוא ממש ממש לא בשבילי. עם כמה שסביבת העבודה באוניברסיטה מצויינת, זה לא נותן הרבה אם אני מבלה את הזמן בלהיות משופעת ומדוכדכת.

על המאמר שהבטחתי לשלוח לפרופסור שדיברתי איתו עליו לא הצלחתי לעבוד בכלל. זה מספיק קשה לי לכתוב גם כשאני בריאה. בנוסף, יש לי הרצאה בסמינר המחלקתי ביום שישי, וביום שלישי אני אמורה להרצות על איזו הוכחה באיזה מאמר, אבל אני בספק אם זה יקרה. היא עוד תתחרט על שהרשתה לי לנסוע לליסבון. אבל אולי לא, כי היא יודעת שאני לא מרגישה טוב. אני עוד צריכה לענות לה למייל, וגם להתנצל על שהברזתי ביום רביעי. חשבתי שקבענו טנטטיבית, כמה אני גרועה בקטעים האלה. המפוזר מכפר אז"ר מאורגן לידי.

דיברתי עם אמא של היום, היא אמרה שהחורף בארץ ככל הנורא בוטל, ושקר זה 16 מעלות בלילה. 16 מעלות… 16 מעלות כאן ואין צוהלת ושמחה כמוני מסכה. אין מה לעשות, עם כל הקילוגרמים שההורמונים העלו לי, אני עדיין רזה מדי בשביל החורף הגרמני!

אל אלוהים עוד חודשיים וחצי

6.10.2010

לילה שני בקונסטנץ. ה"לילה ראשון בלי אמא" שלי פה עבר, וחלומי האחרון בו היה שאמא שלי היא לא באמת אמא שלי. אבא שלי כן, אבל בחלום יש לי אמא ביולוגית אחרת ואמא שלי הסכימה לאמץ אותי. למרות שהחלום כדרכו של חלום היה לא הגיוני כלל (הייתה שאלה של "בדיקת אימהות", ויתעקשתי שיעשו אותה…) עדיין אחרי היקיצה הרגשתי צורך לשחזר את האלבום שלי בו רואים תמונה של אמא שלי מניקה אותי ומשם רצף עד שאני בת שנתיים וחצי בערך. מעניין למה זה קרה, אולי כי אתמול בלילה דיברתי עם אבא לא עם אמא? (התקשרתי לנייד שלו והנחתי שאדבר עם שניהם, אבל הוא בדיוק היה עם הכלבה בהליכה) אולי זה היה סתם סימבולי כי התלוצצתי הרבה על זה שזה במקום טירונות ועלה השיר "לילה ראשון בלי אמא" וגם הוזכרה העובדה שהוא מספיק עתיק בשביל שתהיה בו השורה "אל אלוהים עוד שנתיים וחצי". על כל פנים, היה זה פתח ליום מעורער ולא יציב.

החדר שלי סה"כ די בסדר. אני עדיין צריכה לנזוף בהם על זה שהחיבור יוצר בעיות עם המסנג'ר והסקייפ (ואלה לא הגדרות פיירוול אצלי, זה בטח משהו אצלם) ועל זה שהאור בשירותים מדליק ומכבה את עצמו רנדומלית, אבל סה"כ מאוד נקי פה, ואת האמבטיה שאין פה אני יכולה להשלים אצל הידיד שגם מבשל מצויין. לתחבורה ציבורית צריך להתרגל, קשה לי בלי הרכב. גם בלי טלויזיה להירדם מולה. קשה גם בלי הסביבה הביתית הבטוחה והמוכרת. קשה בלי הכלבה שמאוד עוזרת שקשה. אבל אני לא נלחצת מהלחץ, זה לא שזה לא היה צפוי, וסה"כ הייתי מוכנה לגרוע יותר. אתמול קראתי עד שהרגשתי עייפה מספיק, ספר עלילתי נחמד וקליל, את "נוטות החסד" אני משאירה לימים יציבים יותר פה.

מחר אפגוש את המארחת שלי, היום פספסנו אחת את השניה. היא השאירה לי הודעה במשיבון ושאלה אם הגעתי והכל בסדר, חזרתי אליה היום וקבענו להפגש מחר ב2. אני מקווה שהיא תעזור לי להתייצב קצת. בתחילת הביקור הקודם שלי פה (בכנס בשנה שעברה) הייתי די מבואסת ואחרי שנפגשנו בהחלט הרגשתי טוב יותר. מקווה שהיא לא תכעס עלי עכשיו על ש"לא סיימתי שיעורי בית". למה תמיד אני דוחפת את עצמי לנקודות כאלה, במקום להיות בסדר מההתחלה. אבל אם אפילו המנחה שלי עצר בעד עצמו מלגעור בי בעניין, אז לגביה סביר שאני יכולה להיות רגועה, ושהיא רק תרגיע אותי. היא כבר הייתה מוכנה להקדיש את המפגש הראשון לחיפוש דירות, כי נשמעתי לה לא לגמרי בטוחה לגבי המקום שאני נמצאת בו (לא קיטרתי, פשוט היה נשמע לה שקצת חשבתי לפני שאמרתי לה שזה בסדר). בסה"כ, אני מאוד נרגשת מלפגוש אותה ולעבוד איתה שוב. אני צריכה קצת עבודה מוצלחת ומהנה וזורמת עכשיו, ולו בשביל להתנער מהדברים שצפים בכל התחלה של מפגש עם אנשים מהתחום. להתנער מהנפילה ההיא, מתחושת ההשפלה והבושה, הטראומה הזאת שצפה בכל תחילת כנס, וגם בתחילת הביקור הזה, צפה ומציפה אותי בה לגמרי. אני רוצה להיות חזקה יותר.

ההיא שנפלה במדרגות

1/9/2010


לא מזמן פקחתי סופית את העיניים. עדיין כועסת על עצמי שישנתי כ"כ הרבה, פספסתי את כל ההרצאות של היום והפכתי את השעות באופן מושלם (הלילה יצטרך להיות 4 מ"ג מלטונין… ובתקווה שזה לא יגרום לי לישון שבוע), אבל כמה שהייתי עייפה, וחלשה, ומעורערת. ל4X3 שעות שינה האלה הייתי זקוקה.

אני לא בטוחה מה (יותר) מערער אותי. האם המחשבה על כך שזו הנסיעה הקצרה ואחריה הנסיעה הארוכה באמת – המבחן שעדיין לא עמדתי בו מעולם – או הטראומה מסיאול. מה שבטוח, זו חתיכת טראומה, יותר משחשבתי. הבהלה בנמל התעופה של בריסל כשהיה כבר מאוחר ולא היה איפה לקנות כרטיס (אז אפשר גם ברכבת עצמה), הכמעט פספוס של הרכבת לגנט, הקור (ועל זה אמרה חברתי מדרום איטליה שעושה עכשיו פוסט בקונסטנץ – ראי בזה אימון לקראת קונסטנץ), ו… ההערה התמימה של אתמול. היא הייתה תמימה לגמרי, וגם אלה שסיפרו למעיר ההערה על שארע עשו את זה ללא שום כוונה רעה – אני בטוחה. אבל זה החזיר הכל, ואותי להיות "זו שנפלה במדרגות". הטפשה שנפלה במדרגות. הטפשה שנפלה קצת יותר מחצי שנה קודם ברשת של הטינופת שיכול היה למנוע את הנפילה, אבל בחר שלא. בדיוק כמו עם הכסף, הוא לא מנע את ההעברה במתכוון כשם שהוא לא דחף אותי, אבל הוא גם לא עשה כלום כדי לתקן את הטעות שלו, עד שלא סיפרתי מה קורה ומה הוא עושה לאנשים שהוא קצת יותר נרתע מהם.

הפניית המבט שלו כאשר רק הגיע לחדר הסמינרים באונ' בסיאול ואמרתי לו שלום רק מעידה על כך שהמפגשים האלה מפחידים אותו יותר מאשר אותי. אבל כמו שלא עזר לי אתמול שההוא מהקבלה אמר לי שהעכביש הענקי (בגודל שבחיים לא ראיתי במציאות) שהיה לי בחדר פוחד ממני יותר משאני פוחדת ממנו, גם זה – לא באמת מחזק. ואם אני ככה בכנס שהוא בכלל לא נמצא, מה יהיה בפעם שהוא כן יהיה? והרי תהיה כזאת, לא יעזור לי. אם בסיאול הייתי בשוק מהפניית המבט (הגם שתיארתי שמשהו כזה עלול לקרות), אז מה אחרי מה שקרה בסיאול? איך אוכל פשוט להיות באותו החדר עם זה שנכנסתי אצלו לרשימת "הקם להורגך השכם להורגו" על שום הכלום? על שום זה שהיה בפני עירום – תרתי משמע?

זה לא שאני מאלה שלא יודעים להתמודד עם חוסר סימפטיה כלפיהם. ממש לא. עוד מילדותי למדתי אף להינות מזה, וכמה מעט דרוש לשם כך – פשוט להיות אני, שמחה ומלאת בטחון, לפעמים עם קצת תיבול בעוקצנות אבל לרוב אפילו את זה לא צריך. אבל זה פשוט לא זה. אני נפתחתי בפני האיש הזה, ואפילו שיקרתי בשביל לגרום לו לחוש טוב יותר (וזה דבר שמאוד, מאוד, מאוד לא טבעי לי). אם הוא רק היה אומר לי, לפני או אחרי שנפרדנו בחיבוק ביום האחרון שלו בארץ, שעכשיו הוא רוצה לנקות את הראש ולפחות לאיזו תקופה לא לדבר איתי, הייתי לגמרי מקבלת את זה. למעשה, אמרתי לו במייל שגם בלי שהוא אמר את זה, ולמרות הדרך שעשה את זה, אני מקבלת את זה, ואולי באמת עדיף ככה, ולהמשיך להיות בקשר עכשיו סתם יעכב ויטעה. באמת רציתי לקחת ולנצור את הדברים הטובים, וללמוד מה שאפשר. אולי בגלל זה הוא שונא אותי ככה. אולי על זה שכשהוא אמר שהוא לא מעוניין בקשר רומנטי רציני, ושהוא לא מאוהב בי, מיהרתי להאמין לו – הגיע לי, מבחינתו, ליפול במדרגות, בשביל שתישאר לי צלקת ממנו, כי לא יתכן שאראה בו דבר חולף. לא יתכן שאכניס אותו לכזה בלבול עם עצמו, בלי לשלם על כך, ביזע, בדמעות, וביורו.

רשומה לא מושלמת

8/2010


בתהום הנשיה של הבלוג הזה יש לא מעט רשומות שכל חטאן היה שלא היו מושלמות, לא מספיק. לא סיימתי, לא זרמתי, לא נראו לי מספיק טוב, לא כמו משהו שראוי לפרסום. היות ועלה במוחי הרעיון המופרך שאולי גם עם הכתיבה המקצועית זה אותו הדבר, אז כתור תרגיל שיגעון – הנה, רשומה לא מושלמת. לא כתובה טוב, לא מביעה רעיון מיוחד, לא כלום. סתם רשומה. סתם לפרוק מה שיוצא.

זו כבר הפעם השלישית שאני מנסה להביא עצמי לידי כתיבה מרוכזת של כל מה שיש בפרוייקט 2008 על ידי שימוש בכלי הכי ישן בספר – התחייבות להרצאה. אז בפעם הראשונה נתתי הצגה קצת שונה ועוד איזה למה והגדרה או שתיים, בפעם השניה נקעתי את הקרסול, והרי לפני הפעם השלישית. יאמר לזכותי שאני עדיין בשלבי החלמה מברונכיט, ובאמת אובייקטיבית עדיין חלשה. יאמר לחובתי – לא נראה לי שזה באמת קשור. והנה, הטיסה ביום ראשון, ההרצאה ביום רביעי (נראה לי), והכתיבה עדיין פקקט, ותודה לדרכי הנשימה שסידרו לי עכשיו עוד פאזת שיעולים בשביל להזכיר לי שאני עדיין חולה ולכן עדיף שלא ארגיש יותר מדי רע עם זה. אז אני לא, אבל אני עדיין רוצה להבין איך זה שלא התקדמתי עם הכתיבה של פרוייקט 2008 מאז… פחות או יותר… שנת 2008.

קשה לי מאוד להושיב את עצמי ללטך (=לכתוב בלטך, לאלה שאינם מצויים בשורש ל.ט.ך – מדובר בסביבת עבודה ליצור טקסטים מדעיים) משהו שלא שווה את המאמץ שלי. הבעיה היא, שעד שכן יש משהו ששווה את המאמץ שלי – זה כבר חתיכת מאמץ. המנחה שלי כבר הודיע לי שבדוקטורט זה לא יקרה, ולא יווצר מצב שבו נותרה לי חצי שנה לכתוב את הדוקטורט, כי ברגע שיהיה לי דוקטורט הוא כבר יהיה כתוב. לכן, בשביל לגמול אותי מהרגלי הרעים הוא והמאחרת מגרמניה חשבו שכשיעורים לחופש (כן, "Homework for the summer" הייתה הכותרת של המייל ממנה, בחיי) אני אוכיח מא' ועד ת' ואלטך את הרישומים שלה מפגישות העבודה שלנו מהפעם האחרונה שהיא הייתה פה. אבל עם זה, עם 2008, ועם כל סידורי הנסיעה ועם הצורך למצוא לכלבים מסויימים בית לפני שאני מתחפפת ועם מלגת נגב וסרט ההמלצות והטפסים, בסוף יצא שהצלחתי להקדים את הברונכיט בחודש. אני מקווה שזה אומר שלפחות היא תיחסך ממני בגרמניה.

שמתי לב שבכנס הזה בגנט יהיו אנשים שהיו בכנס בקונסטנץ בשנה שעברה, מה שהופך את העניין ליותר מביך, גם אם זה רק בראש שלי כי הם בטח לא זוכרים כלום מההרצאה הקצרה והלא מובנת שלי שם. ועדיין, מביך לבוא בלי משהו חדש כתוב, למרות שבכל מקרה יהיו בהרצאה הזאת דברים שלא היו בפעם הקודמת ולו כי היא ב20 דקות ארוכה יותר. אבל כמו שכתבה המורה לאנגלית על המבחן שקיבלתי בו 88 (שהיה הציון הכי גבוה בכיתה, או אחד מהם) – אני מסוגלת ליותר מסתם לתת הצגה שונה עם קצת יותר פרטים של דברים שעל עיקרם כבר דיברתי. נו שויין, לפחות בזכות הרשומה נכנסתי לאיזשהו מוד של עבודה. נראה מה כבר ייצא. גם במשהו כמו הרשומה הזאת אסתפק, אני מקווה.

מכתב למורה

כאשר גיליתי לראשונה על התחרות הזאת, ידעתי שאני חייבת גם לכתוב משהו. אבל, לא היה פשוט לי להחליט למה, או למי. ידעתי שאני לא רוצה לכתוב מכתב איבה כמו הרוב, אבל מאידך, קשה היה לי לראות במי מהמורות הטובות שכן היו לי מישהי ש"שינתה את חיי". לא כי לא היו כאלה מביניהן שעשו עבורי דברים משמעותיים, אלא כי קשה לי לחשוב על מי שאני היום כמישהי שבכלל מושפעת מהחוויה הבית ספרית, מהמקום בו הרגשתי זרה כ"כ ולא שייכת. זה אפילו לא בקטע של מרירות, פשוט כל המסגרת הזאת הייתה כ"כ לא אני והייתי כ"כ אאוטסיידרית שלא טבעי לי לחשוב שחיתוך בכלל אפשרי. ובכל זאת, באחד מבתי הספר שלי, בית ספר חצי פרטי, בית ספר שלמדתי בו מכיתה ה` ועד לפסח של כיתה ז`, הייתי ליותר מעוף מוזר שאף אחד לא יודע איך לאכול, הייתי, או לפחות כך הרגשתי שאני, אויב. לא משהו שסתם לא יודעים איך להתמודד איתו ובהתאם נוצרים חיכוכים והתנגשויות, אלא משהו שממש צריך למגר, לעקור מהשורש. כל זאת, למרות (אולי בגלל?) שבשנתי הראשונה בבית הספר דווקא השתדלתי ככל יכולתי להתנהג יפה יחסית, בשביל שפה יהיה יותר טוב, לא כמו בבית הספר הקודם. זה בית ספר ברמה גבוהה, כך אמרו לי, לא יהיה לך משעמם ותהיה לך יותר שפה משותפת עם הילדים. זה גם מה שהם אמרו, כאשר עשו לי מבחני קבלה. הם שמחו מאוד לקבל אותי (מה, יש מבחן ארצי בסוף השנה…), ואפילו לא הסתכלו על האבחון הפסיכולוגי ומיהרו להפטיר שהוא "בסדר גמור". הבטיחו לי שיש בכיתה בנות שהן "בדיוק הטיפוס שלי". ל"המלצה" מבית הספר הקודם, זו שעל קיומה נודע להורי רק בסופה של אותה השנה, הם בחרו לא להתייחס. ודאי שבחרו. הם כבר יחנכו הילדה, על פי דרכם. כמובן שהם עושים לי טובה, הצדיקים. הרי החינוך הקיבוצי, מכסחת הדשא, הוא כ"כ איכותי, ופרא כמוני צריכה להוקיר את זכייתי בחינוך מחדש מצדם. אבל בעוד שלשתוק ולספוג הסכמתי לקבל על עצמי, להתיישר ולהשתנות היה כבר סיפור אחר לגמרי. זה הפך אותי לאוייב של כולם באותה השנה, של כולם, חוץ ממך.

היית המורה לאנגלית. רמת הלימודים באמת הייתה הרבה יותר גבוהה, אבל רק במקצוע שלך. בכל יתר המקצועות, כנראה שהמורים הקיבוצניקים חשבו שלא צריך להטריח יתר על המידה את ילדי הקיבוץ האיכותיים. "מירי עושה לנו מבחנים עם ציונים!" הייתה אחת ההתבכיינויות היותר נפוצות. המחנכת השיבה לא פעם שזה באמת לא ממש בסדר, אבל אין מה לעשות. בכך דווקא לא היית לבד, גם המורה המסכנה לחשבון שרק עלתה לארץ וזכתה ליפול לכיתה המתעללת הזאת שהייתה שרה לה בשיעור "אינה תפוחים ותמרים" הייתה נותנת ציונים, לזעזוע כולם. מורה שמעזה לדרוש. חוצפה.

ההתחלה שלי איתך חרקה קצת. את שאלת אותי מדוע אני לא מעתיקה מהלוח, ועניתי בהתחצפות לייט שבגלל שלא שמעת נכון את מה שאמרתי וחזרת על מה שחשבת ששמעת – "מה זאת אומרת אין לך כוח?" – נדמתה הייתה לחוצפה שמספיקה בשביל לגרום לכל הכיתה להתפוצץ מצחוק. אבל בעוד שדברי עוותו, מה שלא עוות הוא שבאמת לא הייתי מעתיקה סדיר מהלוח, ושכמעט לעולם לא הייתי מכינה שיעורי בית. הכי קל בעולם היה יכול להיות לך לפתח כלפי רגשות שליליים עוד מההתחלה, ולהצטרף לעליהום. יכולת בקלות להפוך אותי ל"תלמידה בינונית" כמו המורה למדעים והמורה לספורט או ל"תלמידה מצטיינת אך ללא שום רצון ללמוד!" כמו הסייעת למורה לחשבון, או סתם ל"פשוט לא משתלבת אצלנו" כמו המחנכת. את בחרת ההפך.

באחד השיעורים, בזמן שכל היתר עבדו, קראת לי אל השולחן שלך. שאלת אותי אם למבחנים אני כן לומדת. עניתי את האמת – אף פעם לא. ציפיתי להטפת מוסר, אבל את הנחת יד על זרועי ושאלת בטון רך, שהעיד שמשהו באמת מעציב אותך "את רוצה להגיד לי שאלה הציונים שלך באנגלית מבלי להתכונן בכלל למבחנים?" השבתי בחיוב. הציונים שלי אצלך לא היו מושלמים. בכיתה ד` הייתה לי נוכחות אפסית בשיעורי אנגלית (שגם ככה לא היו שווים כלום), ואצלך הדרישות אכן היו מאוד גבוהות, ודי הפעם הראשונה מבחינתי להחשף לאנגלית כתובה. זה לא היה כמו חשבון שעוד במבחני קבלה אמרו שעדיין לא למדו שברים ואני וההורים שלי הבנו שבמקצוע הזה גם בבית הספר הזה לא תבוא הישועה. אבל גם עם very good ולא perfect יכולת להבין במה מדובר. ידעת שאני לא תלמידה בינונית, וגם לא תלמידה מצטיינת בלי שום רצון ללמוד וגם לא אוייב האומה, פשוט מיוחדת, ואני, אני ידעתי שאת בצד שלי. ידעתי שממך אני יכולה ללמוד, ולא רק אנגלית.

התקופה שלי בבי"ס מתחילת כיתה ה` ועד חנוכה של כיתה ו` הרגישה לי כמו מלחמת התשה. לא מנצחים אותי כ"כ מהר, אבל מותשת בהחלט הייתי. שנים אח"כ, כאשר פניתי אליך בשביל שתהיי מורה ממליצה בתחקיר הבטחוני, סיפרת לי שלא רק ברוחך היית לצדי, אלא גם בשיחות בחדר המורים. יצאת נגד העליהום, ואמרת להם שזה שאני לא מתנהגת כמו תלמידה (לא משתתפת, לא מכינה שיעורים וכו`. לא בעיות משמעת) לא אומר שאני לא יודעת את החומר. אבל בקיבוץ שוני, יחוד, זה דבר שאין לו זכות קיום. לפחות לא בקיבוץ הזה. לפחות לא בבית הספר הזה. התקופה הזאת, בה ספגתי בשקט (אמנם לא התכופפתי, ולא הסכמתי, למשל, להיות בקבוצת החלשים בלשון, וכן אמרתי למחנכת שאמרה לי ש"בכיתה יש תלמידים חלשים ותלמידים חזקים אבל אין תלמידים שמסרבים" שהנה, דווקא יש), הסתיימה כאשר לפני היציאה לחופשת חנוכה קיבלתי את הבשורה הטובה ביותר שיכולתי לקבל – המחנכת הנוירוטית שלנו סוף סוף התפוטרה והמורה שתבוא במקומה להתמודד עם הכיתה הבעייתית הזאת היא המורה החזקה ביותר בבי"ס – את. כל הכיתה קפצה בשאגות שמחה, מול פרצופה של זו העוזבת. אז החלטתי שגמרנו, אני לא סופגת יותר בשקט, אני אראה נוכחות, את הנוכחות שלי, זו שכ"כ מפחידה אותם, ובמלוא הדרה.

לא היה לי קל ולא היה קל איתי. הייתי ילדה שכל יום באה לשדה הקרב, ולחזור לאיזון מהקיצוניות השניה לא היה פשוט. הייתי חולה הרבה, מהלחץ, והייתי נכנסת לחיכוכים הרבה מהסביר. את לא הנחת לזה להתלקח. בניגוד למחנכות עבר את למורות המקצועיות החדשות הרבות שהגיעו אלינו אחרי חנוכה, כי לא יכולת את ללמד אותנו את כל המקצועות היות והיית המורה לאנגלית של בית הספר, הבהרת מי אני ולא נתת לעליהום להווצר שוב, ולי אמרת שאת יודעת שאני יכולה להיות התלמידה הכי טובה גם אצל המורה שאמרה שאני ילדה מפגרת ושאלה אם אני בטוחה שאני צריכה באמת להיות בכיתה ו`, ומצפה ממני לעמוד בכך. את תמיד ידעת לדרוש, ולא עשית לי הנחות. הבהרת לי כיצד את רואה את היכולות שלי ("אני עכשיו מכניסה אותך לתיכון"), ואני ידעתי שעל כל הישג שלא תואם אותן כי לא טרחתי להשקיע את המינימום שהייתי צריכה, אזכה להערת "you can do better" גם אם בשביל חברותי זה יהיה "good for you girl". גם ידעת להבהיר לי בסוף השנה שתעודה של 90 היא לא משהו שראוי מבחינתך שאתגאה או אסתפק בו.

בכיתה ז`, כשחזרת להיות "רק" המורה לאנגלית, והראיתי לך שלקחתי את כל השיחות שהיו לנו בכיתה ו` לתשומת לבי וכעת, עם אנרגיות אחרות, אני גם מיישמת, דאגת לתת לי חיזוקים חיוביים על כך. לא על שכעת אני מקבלת perfect בכל הכתבה, אלא על כך שאני טורחת יום לפני באמת להסתכל על רשימת המילים ולבקש מאמא שלי שתכתיב לי. "אני מאוד אוהבת לראות שאת לומדת" אמרת לי, וזה היה נכון. בשנים בהן היית המורה שלי לאנגלית רמת העניין שלי באנגלית פשוט עלתה לשמים, והתחלתי ללמוד לבד את כללי הדקדוק (שהיו מעבר לחומר הלימוד) ולתרגם שירים וכיו`ב, אבל באמת רק אצלך גם פיתחתי איזהשהם הרגלי למידה מינימליים. כאלה שבחטיבת ביניים אליה עברתי לאחר שאת תעודת המחצית שלי עיטרו מצויינים והמנהלת ש"עשתה טובה" לקבל אותי לכיתה ו` הפצירה בהורים שלי שלא יתנו לי לעזוב ושאלה מה אפשר לעשות בשביל לשנות את דעתי, לא הייתי צריכה כי ממילא לא היו דרישות ובד"כ גם לא דרישות מלאכותיות בשבילי (כי לא הייתה מגמה של נסיון להכשיל אותי כמה שניתן). אבל, ללא ספק, הציבו אותי בעמדה טובה יותר, כאשר היום אני מנסה להכניס עצמי לתלם של עבודה.

כאשר אני חושבת על מודל של מורה, אני חושבת עליך. אכפתית, מסוגלת לראות את התלמידים כפרטים, אך מבלי להפוך את שתי הדרישות הללו ל"אסור לדרוש מהתלמידים כלום" (כפי שרבים מפרשים). אני מקווה שכאשר יהיו לי ילדים בגיל בית ספר אז בבתי הספר יהיו רק מורות (ומורים, כמובן) שאת תכשירי. בשביל להציל את מערכת החינוך, דיינו בכך.

ממני, תלמידה שלא שוכחת.

שוב בבית!

עוד כואבת לי קצת הבטן, ולא ישנתי יותר מדי בלילה, אבל פשוט לא אכפת לי. אני בבית! אני בבית שלי, בארץ שלי, במקום שלי, ושום דבר לא יפגע בי עוד. אני מקווה שלא גרמתי לעצמי שום נזק כשרצתי כמעט באמוק לאיסוף הכבודה מהאופוריה מהוולקם טו תל אביב ומהרצון שזה יגמר כבר. כ"כ שמחתי לראות את אבא שלי ואח שלי (שהתחיל זה עתה טירונות ויצא שבת) בנתב"ג וגם הפגנתי את זה בצורה מאוד לא אופיינית לי. עכשיו אני רק רוצה לצאת לנופש כמו שצריך, ללכת לים כמו שצריך, ולטייל כמו שצריך בארץ היפה והמובטחת.
זו הייתה כנראה אצבע אלוהים שהכרטיסים המקוריים שהזמנתי שכללו טיסה לקרקוב מוקדם יותר (משם תכנתתי לנסוע לאושוויץ) התבטלו. זה קל לחשוב מהמקום הבטוח של הבית שאני אבקר באושוויץ, אבל במצב הנפשי שהייתי שם וכמעט מהרגע הראשון… אני לא רוצה לחשוב בכלל.ביום הראשון (כלומר, השני, יום אחרי היום של ההגעה) לקחו אותנו למסיבת ספינה ואני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שממש אכלתי הרבה שם (לא שנשאר מזה הרבה). אחרי זה, כששטנו חזרה והייתה מוזיקה בפול ווליום וכולם רקדו והשתכרו אני הלכתי לשבת לבד בצד השני והתחלתי לבכות, ואחרי זה הסתגרתי בשירותים שם הבכי הפך להסטרי בצירוף רעד והקאות. כל השדים המפחידים ביותר בחיים שלי צפו ועלו בי באותו היום, כמו באפקט של "כל חיי חולפים לנגד עיני". מאז הימים האפלים של יוני 2007 לא היה לי כזה התקף, לא סיפרתי על זה שם לאף אחד, רק אמרתי שכנראה אכלתי משהו לא טוב או אולי בטעות שתיתי אלכוהול למרות שאסור וזה גרם לי להרגיש לא טוב. לא הייתי מסוגלת לספר לאף אחד על זה שם. מנקודת מבטי זה היה נראה שאף אחד שם לא יבין, גם אלה שכן מכירים אותי, ואז זה סתם יכביד עלי יותר ורק יעצים את החרדה.ההמשך רק נעשה קשה יותר, במיוחד כאשר עברנו למקום בו היה הכנס הראשי. תקוע באיזה חור כפרי שנראה שלא השתנה בכלל ב70 שנה האחרונות משום בחינה שהיא, אנחנו בפנים והם בוהים בנו. איפה אני? לאן לעזאזל הגעתי? ניסיתי להאחז במה שמוכר, להיות עם הישראלים ולדבר עברית, אבל זה התחיל רק להרגיש לי גרוע יותר ולגזול לי עוד יותר את הכוחות. אחרי אירועי אותו הלילה הבנתי שאני הולכת על חבל דק ואין אף אחד שירים אותי אם אפול ויותר מכך, אין שום אינדיקציה לגבי עומקה של התהום. הבנתי שאני צריכה לשרוד, ולשרוד כמו לשרוד זה אני – לעצמי, לבד. התחלתי אחרי הקימה להביט בעצמי במראה ולומר לעצמי דברים מחזקים, ממש בקול. "את נראית מעולה נועה" (למרות שחזרתי משם 5 קילו פחות והמראה השלדי מתחיל לחזור) "את מאוד חכמה ומאוד חזקה, את בסדר גמור". ביתרת היום השתדלתי כמה שיותר לתקשר דרך הרשת עם העולם שמחוץ לפולין, ולהמנע כמה שניתן מהעולם שכן שם (וכך החלה הנוכחות הרבה של דוברי עברית במקום להקשות עלי). ככל שעבר הזמן גם התחלתי להרגיש יותר חולה, ובעיה פיזית אובייקטיבית החלה לתת אותותיה, מה שאולי רק הקל להכנס לסטייט אוף מיינד השרדני הזה.מבחינה פיזית, היום של החזרה היה הכי גרוע. אין ספק שאילו הייתי בבית במצב כזה הייתי שקועה בלשכב במיטה ולהתפתל מכאבים, או אם הייתי בחזרה ממקום אחר שכן נהניתי בו אז בלבכות ולבקש עזרה מהסובבים. אבל עכשיו ידעתי שאסור, שזה אני לעצמי, ושרק עוד קצת וזה נגמר ואם רק אראה למישהו שקשה לי זה רק יהיה קשה יותר. הסתפקתי בשיחת עידוד טלפונית מאמא (גם זה, דבר חריג בפני עצמו, בד"כ שיחות כאלה עם אמא שאני בחו"ל זה דבר שרק גוזל את האנרגיה שבלהגיד"כן כן… הכל בסדר" ולטרוח לענות לכל השאלות, אבל הפעם זה נתן לי אנרגיה שהייתי זקוקה לה) ומשם המשכתי לסחוב את עצמי ואת כל המשקל שעלי בגפי, כשפה ושם אני מתכתבת עם ידיד שנמצא בכנס במקום הרבה יותר כיפי בסמס וגם לו (ולעצמי) לא ממש מצליחה להסביר מה עובר עלי.בקישור בפרנקפורט חציתי את כל הנמל פחות או יותר בעודי נסחבת עם התיקים והולכת מהר ככל יכולתי. ככל שאלך מהר יותר ככה זה יגמר מהר יותר. אני לעצמי. אני לבד. רק במטוס עצמו, כשישראלי שגם היה בכנס ונפגש איתי בשער פשוט מבלי לשאול אותי הרים את הלפטופ שלי ושם אותו במקום לתיקים מעל המושבים באמת ממש נעזרתי במישהו, וגם אז, כאמור, לא כי ביקשתי.כאשר סוף סוף הגעתי הבייתה והחלפתי בגדים, הבנתי מה באמת קרה. הסתכלתי על עצמי במראה וחייכתי חיוך רחב. פגשתי אותו, את החצי האפל שלי, והתמודדתי איתו. הוא לא משתק ולא ישתק אותי עוד. מזה זמן רב אולי, אני הנרקסיסטית אהבתי את עצמי באמת.

כוח הרזון (או – דיאטת ספגטים)

בלע, כמה שאני שונאת חורף. אי אפשר בכלל לצאת מהבניין מבלי שקצות המכנסיים (הכן, ארוכים מדי) שלי ירטבו וירטיבו את עצמות הרגליים שלי.קור וגשם יכולים ממש להרוס לי מצברוח נפלא, על אחת כמה וכמה לגרום לי לא לצאת מהבית ולא להתעורר בשעה שאני צריכה בבוקר (שומעת גשם וחוזרת לישון). אבל, מצב רוחי השתפר פלאים ברגע שהשגעתי ל"למון גראס" וגיליתי שיש סושי.אם יש משהו בימים טרופים אלה אשר יש לו עלי את האפקט ההפוך לחלוטין מהאפקט של החורף זה אוכל טוב. עבורי, בילוי אמיתי=מסעדה טובה. הבעיה היא שימי אכן טרופים (ולא רק אלה שלי, כנראה), מה שאומר שאין בנמצא פעילות גופנית מהנה מדי, מה שהופך את הבילויים לעניין כבד משקל."היית מודאג אתמול מההוצאות שלך?" שאלתי את חברי הטוב, "נו?" "אז לפחות הוצאת ארוחות הערב היומיות ב"ספגטים" תרד לך" "ולמה הגעת להחלטה הזו?" הוא שאל וצחק. הסברתי לו שהפעם האחרונה שלי על המשקל בישרה שאני כבר יכולה לתרום דם (לפחות מבחינת משקל המינימום). הוא, כמובן, צחק עוד יותר…אני לא מבינה, מה יש, זה שאני בתת משקל אומר שאסור לי לעשות דיאטה? "כאילו למה מי קבע"?!עברו 3 וחצי שנים מאז הפעם האחרונה שהסתכלתי על ה50 מלמעלה (ואני 1.69). האמת? היה לי ממש נוח ככה. כמובן, כאשר הייתי מגיעה לBMI 16 ולמטה מכך אז הייתי מרגישה רע והשתדלתי שזה לא יקרה, אבל אהבתי לשקול 20 מתחת לגובה. מן טווח בטחון כזה שמבטיח ששמנה לא אהיה בגלגול הזה.החשש מלהיות שמנה הוא דבר שנולד כאשר הפסקתי עם הספורט התחרותי. כל עוד התאמנתי, אז חוץ מלפני תחרות כאשר הייתי צריכה לשמור על משקל תחרותי ידעתי שאני יכולה לאכול מה שבא לי כמה שבא לי כי אני ממילא שורפת יותר מפי 3 ממה שהקיבה הקטנטנה שלי יכולה להכיל בכל ארוחה.לאחר שהפסקתי להתאמן הקפדתי לפחות לשים לב, להיות מודעת למה שאני מכניסה לפה גם אם לא להגביל את עצמי בכוח."מאיפה אתה יודע שהיא לא שומרת?" שאלה אמא-אקס את אבא-אקס לאחר שזה אמר ש"נועה לא צריכה דיאטה". הסברתי לה שאני מקפידה שלא לחרוג מהמשקל התחרותי (אפילו שאני כבר לא מתחרה) שהיה אז 57 קילו. מה שדי ענה לה על השאלה, כי כבר הייתי גבולית מבחינת משקל תקין וקרובה יותר למשקל התחרותי של קטגוריה אחת מתחת.בזכות הבן שלהם יכולתי בכ"ז להיות רגועה לגבי המשקל, אחרי הכל – כל עוד היינו יחד הייתי שורפת קלוריות על בסיס קבוע. למען האמת, גם לאחר שנפרדנו (ולמעשה – במיוחד לאחר שנפרדנו) יכולתי לשכוח לגמרי מהאיום ההשמנה בשל האי-אימון – הייתי כ"כ מדוכאת שאיבדתי עוד איזה 7 קילו ככה, על הדרך. ועכשיו, תקופת מה לאחר שניתקנו את הקשר בצורה לא רשמית בפעם המי יודע כמה, אני משמינה ולא מנחת. נו שויין, נקווה שדיאטת ספגטי קצרה+העובדה שהחורף נגמר תעזור לי לחזור למצבי הטבעי על מנת שלא אצטרך לחשוש.לפני סיום הרשומה הכי קלילה שאי פעם כתבתי בבלוג ("אי פעם", ממש ביג דיל… אפשר לחשוב שהבלוג קיים כבר שנה לפחות) ארצה רק להדגיש למען קוראי הנאמנים – אינני סובלת משום נברוזה. לראיה – אני שחיפית, לראיה 2 – אמא שלי מכנה אותי "ניצולת שואה" (היא בת של ניצולי שואה, מותר לה), לראיה 3 – היה לי גוף הכי טוב כאשר התאמנתי והסתובבתי סביב ה55. פשוט, היות ואני לא מתאמנת, אני פוחדת לקחת צ`אנסים שמא הרדיוס יגדל.הענייין הוא להרגיש נעים עם עצמי, ולהיות שמנה יגרום לי להרגיש כמו שאני מרגישה עם שער ביום רע – רק שכאן לא יהיה פתרון מהיר ופשוט כמו חפיפה, ואני הרי לא רוצה לעשות דיאטה של ממש. אני הרבה יותר מדי מכורה לאוכל לשם כך…