כאשר גיליתי לראשונה על התחרות הזאת, ידעתי שאני חייבת גם לכתוב משהו. אבל, לא היה פשוט לי להחליט למה, או למי. ידעתי שאני לא רוצה לכתוב מכתב איבה כמו הרוב, אבל מאידך, קשה היה לי לראות במי מהמורות הטובות שכן היו לי מישהי ש"שינתה את חיי". לא כי לא היו כאלה מביניהן שעשו עבורי דברים משמעותיים, אלא כי קשה לי לחשוב על מי שאני היום כמישהי שבכלל מושפעת מהחוויה הבית ספרית, מהמקום בו הרגשתי זרה כ"כ ולא שייכת. זה אפילו לא בקטע של מרירות, פשוט כל המסגרת הזאת הייתה כ"כ לא אני והייתי כ"כ אאוטסיידרית שלא טבעי לי לחשוב שחיתוך בכלל אפשרי. ובכל זאת, באחד מבתי הספר שלי, בית ספר חצי פרטי, בית ספר שלמדתי בו מכיתה ה` ועד לפסח של כיתה ז`, הייתי ליותר מעוף מוזר שאף אחד לא יודע איך לאכול, הייתי, או לפחות כך הרגשתי שאני, אויב. לא משהו שסתם לא יודעים איך להתמודד איתו ובהתאם נוצרים חיכוכים והתנגשויות, אלא משהו שממש צריך למגר, לעקור מהשורש. כל זאת, למרות (אולי בגלל?) שבשנתי הראשונה בבית הספר דווקא השתדלתי ככל יכולתי להתנהג יפה יחסית, בשביל שפה יהיה יותר טוב, לא כמו בבית הספר הקודם. זה בית ספר ברמה גבוהה, כך אמרו לי, לא יהיה לך משעמם ותהיה לך יותר שפה משותפת עם הילדים. זה גם מה שהם אמרו, כאשר עשו לי מבחני קבלה. הם שמחו מאוד לקבל אותי (מה, יש מבחן ארצי בסוף השנה…), ואפילו לא הסתכלו על האבחון הפסיכולוגי ומיהרו להפטיר שהוא "בסדר גמור". הבטיחו לי שיש בכיתה בנות שהן "בדיוק הטיפוס שלי". ל"המלצה" מבית הספר הקודם, זו שעל קיומה נודע להורי רק בסופה של אותה השנה, הם בחרו לא להתייחס. ודאי שבחרו. הם כבר יחנכו הילדה, על פי דרכם. כמובן שהם עושים לי טובה, הצדיקים. הרי החינוך הקיבוצי, מכסחת הדשא, הוא כ"כ איכותי, ופרא כמוני צריכה להוקיר את זכייתי בחינוך מחדש מצדם. אבל בעוד שלשתוק ולספוג הסכמתי לקבל על עצמי, להתיישר ולהשתנות היה כבר סיפור אחר לגמרי. זה הפך אותי לאוייב של כולם באותה השנה, של כולם, חוץ ממך.
היית המורה לאנגלית. רמת הלימודים באמת הייתה הרבה יותר גבוהה, אבל רק במקצוע שלך. בכל יתר המקצועות, כנראה שהמורים הקיבוצניקים חשבו שלא צריך להטריח יתר על המידה את ילדי הקיבוץ האיכותיים. "מירי עושה לנו מבחנים עם ציונים!" הייתה אחת ההתבכיינויות היותר נפוצות. המחנכת השיבה לא פעם שזה באמת לא ממש בסדר, אבל אין מה לעשות. בכך דווקא לא היית לבד, גם המורה המסכנה לחשבון שרק עלתה לארץ וזכתה ליפול לכיתה המתעללת הזאת שהייתה שרה לה בשיעור "אינה תפוחים ותמרים" הייתה נותנת ציונים, לזעזוע כולם. מורה שמעזה לדרוש. חוצפה.
ההתחלה שלי איתך חרקה קצת. את שאלת אותי מדוע אני לא מעתיקה מהלוח, ועניתי בהתחצפות לייט שבגלל שלא שמעת נכון את מה שאמרתי וחזרת על מה שחשבת ששמעת – "מה זאת אומרת אין לך כוח?" – נדמתה הייתה לחוצפה שמספיקה בשביל לגרום לכל הכיתה להתפוצץ מצחוק. אבל בעוד שדברי עוותו, מה שלא עוות הוא שבאמת לא הייתי מעתיקה סדיר מהלוח, ושכמעט לעולם לא הייתי מכינה שיעורי בית. הכי קל בעולם היה יכול להיות לך לפתח כלפי רגשות שליליים עוד מההתחלה, ולהצטרף לעליהום. יכולת בקלות להפוך אותי ל"תלמידה בינונית" כמו המורה למדעים והמורה לספורט או ל"תלמידה מצטיינת אך ללא שום רצון ללמוד!" כמו הסייעת למורה לחשבון, או סתם ל"פשוט לא משתלבת אצלנו" כמו המחנכת. את בחרת ההפך.
באחד השיעורים, בזמן שכל היתר עבדו, קראת לי אל השולחן שלך. שאלת אותי אם למבחנים אני כן לומדת. עניתי את האמת – אף פעם לא. ציפיתי להטפת מוסר, אבל את הנחת יד על זרועי ושאלת בטון רך, שהעיד שמשהו באמת מעציב אותך "את רוצה להגיד לי שאלה הציונים שלך באנגלית מבלי להתכונן בכלל למבחנים?" השבתי בחיוב. הציונים שלי אצלך לא היו מושלמים. בכיתה ד` הייתה לי נוכחות אפסית בשיעורי אנגלית (שגם ככה לא היו שווים כלום), ואצלך הדרישות אכן היו מאוד גבוהות, ודי הפעם הראשונה מבחינתי להחשף לאנגלית כתובה. זה לא היה כמו חשבון שעוד במבחני קבלה אמרו שעדיין לא למדו שברים ואני וההורים שלי הבנו שבמקצוע הזה גם בבית הספר הזה לא תבוא הישועה. אבל גם עם very good ולא perfect יכולת להבין במה מדובר. ידעת שאני לא תלמידה בינונית, וגם לא תלמידה מצטיינת בלי שום רצון ללמוד וגם לא אוייב האומה, פשוט מיוחדת, ואני, אני ידעתי שאת בצד שלי. ידעתי שממך אני יכולה ללמוד, ולא רק אנגלית.
התקופה שלי בבי"ס מתחילת כיתה ה` ועד חנוכה של כיתה ו` הרגישה לי כמו מלחמת התשה. לא מנצחים אותי כ"כ מהר, אבל מותשת בהחלט הייתי. שנים אח"כ, כאשר פניתי אליך בשביל שתהיי מורה ממליצה בתחקיר הבטחוני, סיפרת לי שלא רק ברוחך היית לצדי, אלא גם בשיחות בחדר המורים. יצאת נגד העליהום, ואמרת להם שזה שאני לא מתנהגת כמו תלמידה (לא משתתפת, לא מכינה שיעורים וכו`. לא בעיות משמעת) לא אומר שאני לא יודעת את החומר. אבל בקיבוץ שוני, יחוד, זה דבר שאין לו זכות קיום. לפחות לא בקיבוץ הזה. לפחות לא בבית הספר הזה. התקופה הזאת, בה ספגתי בשקט (אמנם לא התכופפתי, ולא הסכמתי, למשל, להיות בקבוצת החלשים בלשון, וכן אמרתי למחנכת שאמרה לי ש"בכיתה יש תלמידים חלשים ותלמידים חזקים אבל אין תלמידים שמסרבים" שהנה, דווקא יש), הסתיימה כאשר לפני היציאה לחופשת חנוכה קיבלתי את הבשורה הטובה ביותר שיכולתי לקבל – המחנכת הנוירוטית שלנו סוף סוף התפוטרה והמורה שתבוא במקומה להתמודד עם הכיתה הבעייתית הזאת היא המורה החזקה ביותר בבי"ס – את. כל הכיתה קפצה בשאגות שמחה, מול פרצופה של זו העוזבת. אז החלטתי שגמרנו, אני לא סופגת יותר בשקט, אני אראה נוכחות, את הנוכחות שלי, זו שכ"כ מפחידה אותם, ובמלוא הדרה.
לא היה לי קל ולא היה קל איתי. הייתי ילדה שכל יום באה לשדה הקרב, ולחזור לאיזון מהקיצוניות השניה לא היה פשוט. הייתי חולה הרבה, מהלחץ, והייתי נכנסת לחיכוכים הרבה מהסביר. את לא הנחת לזה להתלקח. בניגוד למחנכות עבר את למורות המקצועיות החדשות הרבות שהגיעו אלינו אחרי חנוכה, כי לא יכולת את ללמד אותנו את כל המקצועות היות והיית המורה לאנגלית של בית הספר, הבהרת מי אני ולא נתת לעליהום להווצר שוב, ולי אמרת שאת יודעת שאני יכולה להיות התלמידה הכי טובה גם אצל המורה שאמרה שאני ילדה מפגרת ושאלה אם אני בטוחה שאני צריכה באמת להיות בכיתה ו`, ומצפה ממני לעמוד בכך. את תמיד ידעת לדרוש, ולא עשית לי הנחות. הבהרת לי כיצד את רואה את היכולות שלי ("אני עכשיו מכניסה אותך לתיכון"), ואני ידעתי שעל כל הישג שלא תואם אותן כי לא טרחתי להשקיע את המינימום שהייתי צריכה, אזכה להערת "you can do better" גם אם בשביל חברותי זה יהיה "good for you girl". גם ידעת להבהיר לי בסוף השנה שתעודה של 90 היא לא משהו שראוי מבחינתך שאתגאה או אסתפק בו.
בכיתה ז`, כשחזרת להיות "רק" המורה לאנגלית, והראיתי לך שלקחתי את כל השיחות שהיו לנו בכיתה ו` לתשומת לבי וכעת, עם אנרגיות אחרות, אני גם מיישמת, דאגת לתת לי חיזוקים חיוביים על כך. לא על שכעת אני מקבלת perfect בכל הכתבה, אלא על כך שאני טורחת יום לפני באמת להסתכל על רשימת המילים ולבקש מאמא שלי שתכתיב לי. "אני מאוד אוהבת לראות שאת לומדת" אמרת לי, וזה היה נכון. בשנים בהן היית המורה שלי לאנגלית רמת העניין שלי באנגלית פשוט עלתה לשמים, והתחלתי ללמוד לבד את כללי הדקדוק (שהיו מעבר לחומר הלימוד) ולתרגם שירים וכיו`ב, אבל באמת רק אצלך גם פיתחתי איזהשהם הרגלי למידה מינימליים. כאלה שבחטיבת ביניים אליה עברתי לאחר שאת תעודת המחצית שלי עיטרו מצויינים והמנהלת ש"עשתה טובה" לקבל אותי לכיתה ו` הפצירה בהורים שלי שלא יתנו לי לעזוב ושאלה מה אפשר לעשות בשביל לשנות את דעתי, לא הייתי צריכה כי ממילא לא היו דרישות ובד"כ גם לא דרישות מלאכותיות בשבילי (כי לא הייתה מגמה של נסיון להכשיל אותי כמה שניתן). אבל, ללא ספק, הציבו אותי בעמדה טובה יותר, כאשר היום אני מנסה להכניס עצמי לתלם של עבודה.
כאשר אני חושבת על מודל של מורה, אני חושבת עליך. אכפתית, מסוגלת לראות את התלמידים כפרטים, אך מבלי להפוך את שתי הדרישות הללו ל"אסור לדרוש מהתלמידים כלום" (כפי שרבים מפרשים). אני מקווה שכאשר יהיו לי ילדים בגיל בית ספר אז בבתי הספר יהיו רק מורות (ומורים, כמובן) שאת תכשירי. בשביל להציל את מערכת החינוך, דיינו בכך.
ממני, תלמידה שלא שוכחת.
דברי חכמים 