1/2014
אוי, זה טוב. אוי, זה קורע. אוי, זה באמת קורה. טוב, ידעתי שזה מה שיקרה, אבל זה מגוחך מדי. אבל זה קורה. אבל ידעתי. אבל LOLOLOLOLOL
בית הדין הרבני השיב לבג"צ כי פסיקתו לכפות על אם למול את בנה (ולקנוס אותה ב500 ש"ח על כל יום בו הילד אינו נימול) היא טובת הילד, שאם לא כן – הוא יהיה חריג בסביבתו הנימולה (ואת הנתונים המספריים לכך מבסס בית הדין על סקר שביצע אתר אינטרנט, מהסוג שניבא לליכוד ולאיחוד הלאומי 70 מנדטים יחד בחירות 2006, אבל זה עוד החלק הכי פחות מגוחך). מגדיל היועץ המשפטי של בית הדין לעשות ומוסיף ומפרט כי "בעוד שנה-שנתיים ילך הקטין לפעוטון, ושם יהיה מוקף בילדים שנימולו, ואין זה סוד כי פעוטות ניחנו בכושר הבחנה בכל עניין חריג, ודי לחכימא" . עלי להודות כי אינני יודעת כיצד נראים כל הפעוטונים, ובפרט אלה במגזרו של האיש, אולם באלה שאני כן מכירה, די מתעקשים על כך שהפעוטות לא יהיו כביום היוולדם. נו, אתם יודעים, שלא יהיה להם קר. משתנה משותפת גם לא הכי רלוונטית, כשחלק לא מבוטל מהחבר'ה הלא חריגים עדיין אינם גמולים. אבל ניחא, נניח שלדני הקטן והנימול הזדמן לראות את חריגו של יוסי הקטן והשלם כביום היוולדו, בלא החיתוך המצמצם והמצלק של גיל שמונה ימים. "אויה!" יזעק דני באימה "אויה! יוסי, היתכן כי אמך גויה?!?" ותעל שוועתו אל יתר ילדי הפעוטון, והללו ימהרו להסתדר במעגל ולשיר את זהו הפזמון – "ליוסי כובעון וליוסי כובעון!". אה, רגע, דני עוד לא בן 3, אין לו אוצר מילים נרחב כ"כ, הוא לא מכיר מילים כמו "היתכן". טוב נו, נחזור למציאות. דני, אם אכן הבחין במשהו, ואם אכן התעניין, ובאמת יודע להשוות ולשים לב להבדל בין החריג של יוסי לסטנדרטי שלו (סטנדרטי, אה…), לכל היותר ישאל "מה זה". היות ותינוקות אוהבים לומר "זה" אבל בעצמם לא מבינים מהו אותו ה"זה" שמישהו אחר מצביע עליו, קרוב לוודאי לא יבין מה הוא רוצה, ירים את מכנסיו (נו, יוסי הוא מהעצמאיים) וימשיך הלאה. "הו לא!" יתעקש כבוד היועץ המשפטי "ילדים הם עם אכזר!". נו טוב, ניתן לו את מבוקשו. ויצביע דני אל עבר חריגו של יוסי ויחל ברינה "בולבול מכוער ובולבול מכוער!". 'הו לא!', יחשוב לעצמו יוסל'ה הפעוט, 'יש לי בולבול מכוער! מה זה אומר עלי? אני יהודי? מיהו יהודי?!'. טוב, אני לא מכירה מספיק פעוטונים חרדים, או בכלל, אולי שם ילדים אכן חושבים כך, כבר בגיל שנתיים וחצי. אולם בפעוטונים החילוניים, ואף באלה המשתייכים לזרם הממלכתי-דתי, דבר חז"ל מורה על התגובה "הכל חוזר אליך (*) וקקה בידיך", המהדרין מוסיפים גם "החמור (**) השתין עליך", ובית שמאי יטען כי הלזה לא הסתפק בהטלת מימיו, אלא גם תרם את תרומתו לגזי החממה. את משלח ידה (וחלקה התחתון) של האם, בשלב זה עדיין מנועים מלהזכיר (ולהזקיר).
מגוחך ככל שהדבר יהיה, יתכן ויהיה מי שימצא דבר מה מרגש בכך שבית הדין דואג לכל ילד שנפש יהודי הומיה בו. גם אם שני הוריו חילוניים גמורים שהגיעו למוסדות הדת רק בשביל להתגושש. אולם, יאלץ הלזה להסכים איתי, שמצער יהיה אם דאגה שכזו מופנית אך ורק לנפשות יהודיות החיות בישראל. מה עם אחינו בתפוצות? אם איבר מין בעל מראה שונה גורם לכאלה רגשי נחיתות כמו שטוען כבוד היועץ המשפטי, הרי שאין אלא להסיק מכך שעל בית הדין לסמוך ידיו על החלטת מועצת אירופה, הקוראת לאסור בחוק מילת קטינים שאינה מתבצעת מפאת צורך רפואי. הרי בעוד שנה-שנתיים יגיע התינוק בן השמונה ימים אל הפעוטון שלמרבה הצער אינו שייך לקהילה היהודית כי ידם של הוריו אינה משגת (ובכלל, לגן של הקהילה ההיא אני לא נכנס!). מיד יבחינו בני הינוקא של הגויים באיבר החתוך, ויפצחו בשירה ומחול מחניים "יהודון חסר כל און! יהודון חסר כל און!" (כן, נו, מלמדים אותם את זה בבית עוד לפני שהם לומדים להגיד מאמא ופאפא). לא יתכן שלבבותיהם של יושבי בית הדין כה ערלים יהיו נוכח הסבל הזה! על בית הדין לקרוא לחברי הכנסת לחדול מיד מנסיונות שכנוע את חברי מועצת אירופה לחזור בהם. יש לקרוא לכלל מדינות אירופה לאמץ את הצעת המועצה תכף ומיד, שאם לא כן, התוצאה תהיה דורות על גבי דורות של יהודים חריגים ומתבדלים, מלאי ברגשי נחיתות המתורגמים להתנהגות מתנשאת. רגע, בעצם… זו אחת הסיבות העיקריות לקיומה של מצוות המילה מלכתחילה (השניה, אם תהיתם, היא פגיעה מכוונת בהנאה המינית, למען יפחת התענוג שבשפיכת זרע לשווא, או, כמאמר הרמב"ם – " למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו." ).
כן כן, חברים, תכליתה של המילה היא היבדלות מהגויים (היינו, להיות חריג ). נעזוב לרגע את השאלה האם בישראל, מדינת היהודים, היכן שגם המיעוט הלאומי המוסלמי נוהג במצווה ברברית דומה, זו הדרך היעילה להיבדל, והאם בכלל יש משמעות להיבדלות כשאוכלוסיית ה"מתבדלים" היא הרוב המכריע. במורה נבוכים תיאר הרמב"ם את המילה כאמצעי זיהוי ליהודים כשרים ומאמינים בסמכות השם הבלעדית, במחשבה שמי שאינו יהודי מאמין הדוק וירא שמיים לא יעלה על דעתו לחתוך את איבר מינו או איבר מינו של בנו, " את המעשׂה הזה לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד." (מורה נבוכים חלק שלישי). למעשה, המילה המקורית, כן, זאת מ"ברית אברהם אבינו", לא בידלה די הצורך. מדובר היה בהסרת חלק קטן מן העורלה, רק זה שנפרד מעטרת הפין בעוד התינוק בן שמונה ימים, ומסתבר שלא היה קשה לשחזר ולהאריך את העורלה על מנת שתכסה את האיבר כולו, כפי שנאמר על ה"מתיוונים" כי "משכו בעורלותיהם". חז"ל לא יכלו לשאת פגיעה זו בבדלנות לשם הצגת הגוף לראווה ולשם תאוות יצרים עם בנות הערלים (שנאמר, "הנבעלת בערל קשה לפרוש"), והביאו לעולם את מצוות דרבנן המוכרת לנו היום כ"ברית מילה" – ההסרה המוחלטת. תחילה פורעים את חלק הארי של העורלה שדבוק לאיבר וטרם נפרד ממנו, ואז חותכים הכל. כך, לא יוכלו עוד הפוחזים להתייוון להם ולבחור שלא בא להם בדלנות באמצעות איברי מין. לא יהיה להם במה למשוך למעלה. אלה המקיימים רק מצוות דאוריתא, היינו קראים, אינם עושים זאת, ואכן על איבר שעבר את המילה המקורית, מה שמכונה "מילה קראית" קשה לזהות זאת. כן, חברים, עיקר המילה אינה ברית עם אף אחד, אלא סה"כ החלטה של הותיקן דרבנן לכפות על כל בן זכר יהודי חריגות בלתי הפיכה. ולפתע, בית דין רבני דישראל 2013 קובע כי חובה למול תינוק, בשביל שלא יהיה חריג , כי להיות חריג זה פשוט דבר נורא ואיום. "הו לא! גוועאלד!" יזעקו בני הברק, "כיצד את יכולה להשוות? הרי חריגות הנימולים היא חריגות מבורכת! זו חריגות האי-נימולים היא זו שרעה!", יזעקו, וזו תהיה זעקת הטעם הראשונה שיוציאו מהפה מתחילת הפרשה המגוחכת הזאת (שמגחיכה בעיקר אותם).
לחלוטין – חריגות אינה בהכרח דבר רע. לעתים היא רעה, לעתים היא נפלאה, לעתים היא חסרת כל משמעות (כמו להיות בעל סוג דם נדיר, לפחות כל עוד אינך צריך תרומת דם בהולה…), ובדרך כלל השאלה האם היא טובה או רעה היא עניין של נקודת מבט. על פי נקודת מבטי, כשחריגות היא מכוונת לשם בדלנות היא רעה (ובמיוחד כזו המתבטאת בחיתוך איברי מין, אבל גם כשהיא מתבטאת בלבוש ליטאי ואף סיבירי בקיץ הישראלי זה לא משהו). לדעתם זה טוב, לפחות כשמדובר בבני העם היהודי. לדעתי חריגות המתבטאת בחומרי לימוד חריגים לבעלי יכולת חריגה זה נפלא, לדעת כל מיני מורים טפשים זה רע. לקבוע כי טובת הילד היא לא להיות חריג, זו איוולת, שלא לומר טפשות בהתגלמותה. אבל נו טוב, מה אפשר לצפות ממי שהוציא פסק כ"כ הזוי. נותר רק לקוות שעו"ד אביגדור פלדמן, מגדולי עורכי הדין בישראל לדורותיה, אם לא ה-, יעשה את מלאכתו נאמנה כתמיד, וכבוד השופט יורם דנציגר לא יאכזב, וסוף יהיה להזיה הזאת, תוך שהרבנות גם חוטפת הוצאות וגם חוטפת פסיקה חלוטה התוחמת את סמכויותיה בתוך קווים אדומים שאל לה לחצות, שיהיו צרים מהתמיד כי בשל טפשותם לטעון כי מדובר בסוגיה חינוכית, לראשונה בג"צ נדרך להכריע בסוגיה – האם לרבנות בכלל מותר לעסוק בסוגיות חינוכיות אגב גירושין.
בית הדין הרבני, אגב, סבור כי בסמכותו להכריע בכל סוגיה שרק ניתן להעלות אגב גירושין. כמו שנשאלו כדוגמא בערעור על התיק הזה בבית הדין הרבני הגדול – האם יוכלו למנוע מאישה לעבור הפלה אם בעלה הפרוד מבקש זאת, והשיבו כי "בהחלט כן". הנימוק שהם נותנים לכך מתחרה בטפשותו רק עם נימוק החריגות לעיל. הם מסתמכים על קביעת נשיא בית המשפט העליון לשעבר כי בסמכותם לדון ב" כל עניין אחר אשר ההכרעה בעניינו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג ". קשה לי לחשוב על עונש הולם יותר לכבודו אהרן ברק על האקטיביזם השיפוטי חסר הגבולות והיושרה שלו, מאשר ציטוטו בהקשר זה. זה המתעלם מהחוק הכתוב על מנת לפסוק איך שבא לו בהתאם לאידיאולוגיה שלו, לא היה רוצה לחשוב שאחריו יהיה מי שיפרש את דבריו באופן שמתעלם מהחוק בצורה הרבה יותר מגוחכת. חבר'ה, לא נראה לי שהבנתם את ברק. למעשה, הבנתם את ברק כפי שהיה רוצה להאמין שלא ניתן להבין אותו. כשהוא דיבר על כל הכרעה בכל עניין שכזה, הוא לא התכוון להכרעות הנוגדות את החוק הכתוב. למשל, יש חוק כתוב שאומר שאסור לרצוח, ולמרות שאין כל ספק שחיסול בן זוג סרבן גט (או בת זוג סרבנית גט) יחסל ביעילות מירבית את יחסי בני הזוג, אינכם יכולים להורות על כך, גם אם בן/בת הזוג נורא נורא היה/הייתה רוצה. למשל, יש חוק שמסדיר את ענייני ההפלות ואומר שועדה להפסקת הריון היא הגוף המוסמך לאשר או לדחות בקשה של אישה בהריון לסיימו. אתם לא הועדה הזאת, ולכן אינכם יכולים להורות כך או אחרת. למשל, לעניינו אנו, יש חוק שאומר שבעת אי הסכמה של האפטרופוסים הטבעיים של קטין בנוגע לביצוע פעולה רפואית בלתי הכרחית בגופו (תהיה זו מילה, יהיה זה ריטלין, או ניתוח להשתלת סיליקון), יוכל הצד המעוניין בפעולה לפנות לבית משפט לענייני משפחה, זה ינסה לגשר בין ההורים ובאם לא יצלח יוכל להכריע בסוגיה, לא לפני שימונה אפוטרופוס לקטין בעבור ההליך האמון על טובתו ואמור לייצג את האינטרסים שלו. כל עוד לא ניתנה פסיקה שכזו על ידי בית משפט לענייני משפחה, ביצוע הליך שכזה הוא עבירה פלילית ומשול לתקיפת חסר ישע.
כל אדם בישראל צריך לקוות כי בג"צ יעשה את המוטל עליו, ויעניש את בית הדין על התנהלות המצליח הבזיונית הזו, ולו בביזוי. גם תומכים נלהבים בברית מילה. גם תומכים נלהבים בבית דין רבני כערכאה מקבילה לגיטימית לענייני משפחה. במיוחד הם . בינינו, אלף (אינט)אקטיביסטים מלאי סיפורי אלף לילה ולילה לא יוכלו לייצר אנטי למילה (ולבית הדין) כפי שעשה בית הדין בעצמו במשיכת קולמוס נמהרת. אני כבר מזמן יודעת שהן ברית מילה והן רבנות לא בשבילי. ברית מילה, כי איך לומר בעדינות, לא בא לי, וכל טיעון בעד שאינו מסוג "כי זה רצון השם", מהווה טיעון בעד, ברמת קל וחומר, ספק לחיתוך ניצני שד של תינוקות בנות, וספק להגדלת השדיים של נערות בנות 12 שלא בורכו בחזון. רבנות, כי הטכס הדתי לא מדבר אלי, בלשון המעטה, והיום זה ממילא לא רלוונטי – בן זוגי לא יהודי (ולא נימול – היפ היפ הוריי!). בזכות בית הדין הרבני, לא רק אני יודעת את הללו עכשיו. גם אנשים שמעולם לא חשבו על לא לעשות ברית מילה, פתאום חשים אנטי, כי מיהו הרב החצוף שיעז להכריח אותם. גם אנשים שרואים בחיוב חתונה יהודית ברמה העקרונית, וגם ברית מילה, תוהים מה עוד עלול לקרות להם אגב ג ירושין בבית הדין הרבני, אם חלילה. אולי יכפו עליהם או ימנעו מהם הליכים רפואיים, אולי יכפו עליהם כשרות ושבת בשם חינוך הילד לתורה ולמצוות. עבודה טובה, בית הדין. טובה יותר ממה שיכולתי לעשות בפוסט הזה, ובכל זאת עשיתי. בזכותם, רבנים יקרים, סוף סוף כתבתי פוסט נגד מילה בבלוג. מקווה שאתם מרוצים 
(*) יש הטוענים, במיוחד בשכונה ד', בפלורנטין ובקרית שמונה, כי על פי הסידור הספרדי המדובר הוא ב"עליך".
(**) יירשם לפרוטוקול כי בעירו של התינוק המדובר, מדובר, על פי העדויות, דווקא בחתול. לשניהם, אגב, על פי עדויות ממקורות זרים, יש "חריג".
דברי חכמים 