לא את השלום של צ'מברליין


סבתא שלי עדיין זוכרת את היום ההוא אצל סבא וסבתא שלה, כשאבא שלה נכנס פנימה בבכי. "מכרו אותנו", הוא אמר. המקום הוא צ'כוסלובקיה, הזמן, וגם המוכר, ודאי כבר ידועים לקורא החרוץ. נוויל צ'מברליין באמת ובתמים רצה שלום ולא מלחמה, ומי לא, מלבד צוררים כמו היטלר?

למרות ההתרעות, ועל אף הפצרותיו של הרמטכ"ל לפתוח במתקפת מנע על מנת להפתיע ולבלום את הסורים, סירבה גולדה מאיר לכל מהלך התקפי (על אף שרק 6 שנים קודם היריה הראשונה חיסלה חיל אוויר מצרי) ואמרה שאם תעשה כן אז בטוח תהיה מלחמה, ואם לא, אז רק אולי, ואז העולם לא יאשים אותה. גם גולדה רצתה שלום בזמננו.

גם אנחנו רוצים שלום בזמננו. אנחנו, כלומר, רוב אוכלוסיית היקום. בטח רוב אוכלוסיית ישראל. אנחנו לא בהכרח מאמינים שזה אפשרי בטווח קצר, אבל ודאי שאנחנו רוצים. גם מקבל ההחלטות רוצה שלום. עובדה, הוא הניח את השלום על השולחן, נגיש יותר מכל אחד אחר. הבעיה היא שבעוד שבשביל מלחמה מספיק צד אחד, בשביל שלום צריך שניים, ומה לעשות – ישנו גם החלק ההוא שלא רוצה שלום. כן כן, אותו החלק ש"שלום עכשיו" מסרבים להכיר בו אלא אם מדובר בממשלת ישראל (לא ממש משנה מי נמצא בה). החלק ההוא רוצה מלחמה. לפעמים, הוא ממש רוצה למחות אומה שלמה מהמפה. לפעמים, הוא אפילו מצהיר על כך.

אין לי מושג מה נכון או לא נכון לעשות בנוגע לגרעין האיראני. למזלי, אני לא בעמדת מקבל ההחלטות. ליהיר ושלימוביץ' יש עוד פחות מושג מה לעשות, ולמזלנו כולנו, גם הם לא בעמדה זו, וגם לא יהיו בה לעולם . בכלל, בהחלט יתכן שרק מלנהוג כעצמם הם חיילים שעושים מלאכתם נאמנה במשחק שחמט זה או אחר. אך גם אם ישנה הצגה של בעל הבית השתגע, מקבל ההחלטות אינו משוגע, ואינו מחרחר מלחמה של סתם. מקבל ההחלטות הוציא אותנו ממלחמה של סתם שנמשכה כמעט שני עשורים. המשוגע הוא זה שפוסל כליל צעד התקפי, כי מלחמה זה נורא ושלום זה נפלא. משוגע הוא מי שקורא למקבל ההחלטות רב הקבלות, משוגע. גם מקבל ההחלטות חושב ששלום נפלא, הוא פשוט לא רוצה את השלום של צ'מברליין, גם בימינו.

העיר באפור

6/2011

מחר יהיה היום המלא האחרון שלי בפריז. מחרתיים אני בעיקר אתעורר ואז אקח רכבת לכנס ברן. אין מה לומר, העיר נראית אחרת, כאילו לא הייתי פה בגיל 12. משהו הפך את האפרוריות שלה לפחות מדכאת עבורי, והוסיף לה צבעים נוספים שלא ראיתי אז. מעניין מה מקור השוני, מעניין גם כמה הוא קשור לזה שאז הייתי בתחילת השינוי ההורמונאלי של גיל ההתבגרות – ההתחלה הקשה ביותר – וכמובן, בלא נוגדי דיכאון/חרדה. כשהלכתי, למשל, עם פייר לאזור היהודי לעשות טעימות לעוגות פרג בשביל ההגנה לדוקטורט שלו (ואני חייבת למצוא איך להעביר לו משהו טוב יותר מהבינוניות ההיא, בטח אחרי שאירח אותי כ"כ יפה, וגם לימד אותי לבשל, וגם לשטוף… הממ… להסיר את הסבון מהכלים) והצחיק אותי איך חבר של המוכר אומר לו בעברית שהוא הולך לחפש לקוחות עשירים לא הרגשתי את זה, אבל עכשיו, כשאני בוהה בחלון אל עבר חוץ חשוך וכולם ישנים – אני כן קצת מרגישה את ההשפעה של אלה. אני מרגישה איך איכשהו יש מספיק סרטונין בשביל להכיל, מבלי שאצטרך לדמיין את הדמויות של ויקטור הוגו בכל מקום. הצלחתי אפילו להיות ליד הנוטרדאם מבלי לדמיין את הגיבן.

זו לא פעם ראשונה שאני זוכה לחוויה מתקנת מצרפת. זו גם לא פעם ראשונה שהיא מתגלה כמקום לא רע לקצת (או הרבה) ארוטיקה (בניגוד מוחלט לפולין שהיא מקום רע מאוד אבל היי, לא באמת היה צריך את ההתנסות שלי בשביל לדעת את זה…). אולי באמת יש פה משהו, חוץ מיורו-דיסני ומגדל אייפל. אולי אם הייתי פחות מוצפת בגיל 12 הייתי רואה אותו עוד אז, גם מבלי לקשור זאת במיניות שלי.

מול האפרוריות של הטיפול במאמר שלי, זה שטרם הוגש, גם ל20 מ"ג ציפרלקס קשה לעזור לי להתמודד. מתקשה להחליט אפילו בין הגרסה עם העוד שני עמודים – שיש בה משהו שזקוק לליטוש ויש בה יותר פוטנציאל לבלאגן עם מישהו מהפרקים הקודמים) או לזו עם הפחות שני עמודים – שתהיה ממוקדת יותר ותאפשר לי להיות עצלנית יותר ולהמנע מעוד מצב מוזר אפשרי. שתי הגרסאות קצרות. קיבלתי עצות לכאן ולכאן, ואני את דעתי משנה בכל פעם שאני נכנסת לסוגיה. יש משהו מאוד מלנכולי בלהכין לפרסום, ולא רק כי זו לא תהיה התוצאה הכי טובה שלי (אני מקווה). זה מגרש ללמוד משהו חדש, זה מרגש להצליח לפתור משהו חדש. אבל אחרי שכבר יודעים הכל, והכל נראה קל, פתאום ההתעסקות נראית אפרפרה ובנאלית משהו. בכל זאת, אני רוצה שמה שיופיע שם יראה כללי יותר ואני מרגישה שזה באמת סתם איזה משהו קטן שאני מתעצלת לבדוק ולהתפקס עליו. זה מרגיש לי כמו איזה תרגיל שיעורי בית שאף פעם לא פתרתי, תרגיל שאם באמת הייתי "מבינה את החומר" אז הייתי שולפת את הפתרון שלו ישר מהאינטואיציה. טוב, בשביל לברוח מהתמודדות הזאת נתתי לעצמי עוד משימה עבור המאמר הזה, שכרגע אני לא לגמרי בטוחה אם זה טיעון מאוד פשוט וטריביאלי וטיפשי ואיך זה שלא עליתי עליו עד עכשיו או שלא. ככה לפחות אני לא ארגיש רע עם עצמי (כרגע, יותר מדי).

רואה אותך

הוא נוגע בי

רואה אותך

הוא לועס לי את האוזן

רואה אותך

רואה את פניו כשהוא מנשק אותי

רואה אותך

הוא שוכב עלי ומנשק אותי בצוואר

רואה כוכב

הוא מגשש

רואה אותך

אני שמה לו את זה במקום באחת

הכי רואה אותך שבעולם

הוא מגביר את הקצב

עוצמת עיניים בשביל שלא אראה שום דבר שיפריע

אני מתנשפת ורוצה יותר

רואה אותך

הוא לוחץ שם שוב ושוב

זה כבר קשה פיזית

זהו, גמרתי, לא רואה אותך יותר

עד הפעם הבאה

עוד 5 דקות

הבנאליות של הניצול


"אם לא תעדכני אותי עד מחר בשעה 10 בבוקר שעון ישראל…"
 (אסף חסון)

מאז כתיבת הרשומה החושפנית , אני נשאלת, לרבות על ידי עצמי, למה , כאשר אותו ה"למה" מכיל חלק מהותי של " למה עכשיו ". גם היא, בתורה, מתחלקת לשניים. אחד הוא, מדוע לא קודם, והשני הוא, מה קרה שעכשיו זה צף פתאום כ"כ חזק, עד כדי כך שאפילו שלחתי מייל לועדת האתיקה (בשלב ראשון רק כהתייעצות ובירור, עוד לא תלונה רשמית). ובכן, למרות שזו בהחלט לא הפעם הראשונה במהלך השנה האחרונה בה חשבתי לעשות את זה (הרי די מההתחלה זה עלה בראשי), אכן לאחרונה היה טריגר מאוד חזק לכך. שום דבר שקשור לענייני אתיקה אקדמית, או לאדון אסף חסון, למעשה, כלל לא מדובר בריב עם אף אחד, או במשהו שבאיזושהי דרך ניתן לטעון לגביו שהוא לא לגיטימי. בכלל, גיליתי את זה לגמרי במקרה. בכל מקרה, אחרי שהפסקתי לשאול "למה" באופן היהודי של השאלה (להלן – why this shit always happens to me), או,לפחות, הפסקתי לעשות את זה כל שניה פנויה אפשרית, התחלתי לשאול "למה" באופן ענייני. כלומר, לא רק למה זה מגיע לי, אלא כיצד אני תרמתי להגעתי למצב הזה, ומאוד מהר, מהסתכלות על השנה החולפת, הבנתי שהטעות הראשונה שלי נעוצה בדיוק בסיפור הזה.

אני מסתכלת על הודעה שלי מתחילת מרץ, כשהתחלתי לחשוב שמעשה צריך להיעשות, ולא היה לי ברור אפילו איך (כמאמר ההודעה הראשית שלי בשרשור ההוא – "לא פלא שסטודנטים לא מתלוננים, לך תמצא איך…"). מסתכלת, ונדהמת איך בדיוק כמו ההחלטה להמשיך עם אסף לדוקטורט, ידעתי שאני טועה, והלכתי בעיניים פקוחות אל תוך הטעות. " י היה לי קשה להיות שלמה עם עצמי בידיעה שלא עשיתי כלום בשביל שהוא לפחות יועמד במקומו " זה בדיוק מה שכתבתי, ובדיוק מה שמתאר הכי טוב את השנה החולפת. שנה שבה, מעל הכל, לא הייתי שלמה עם עצמי. שנה שבה ניסיתי לשמור בבטן, ונותרתי עם כאב בטן. שנה שבה שילמתי את המחיר על הליכה נגד הדבר הנכון לי לעשות, כאילו לא ידעתי שמי שלא מכבד את עצמו, גם לא בדיוק זוכה להערכה מאחרים. למרות שעשה מה שהם אמרו לו שנכון, שעדיף, בניגוד למה שחשב לעשות. לא למרות, בגלל .

לא שאני מאשימה מישהו בכך שלא עשיתי כלום. בת'כלס, לא עשיתי כלום כי נורא רציתי לקנות את המחשבה שאני באמת יכולה לעשות כאילו שזה לא היה. בוודאי שיותר מכל אדם אחר, רציתי אני שזה יתנדף, ושאני אוכל להמשיך בחיים שלי בלי כל הטראומה הזאת, בלי כל המטען הזה. אני זו שחשבה, או שרצתה לחשוב, שזה יגמר אם לא אספר, למרות שידעתי שזה לא נכון, ושזה רק גורם לזה לעמוד לי כל הזמן על קצה הלשון (ופה ושם נפלט קצת). אני רציתי שהטראומה תעלם, ובמקום זה רק חייתי אותה כל הזמן. לא הייתי מסוגלת לבטוח באף אחד. הרגשתי שיש לי חובת שתיקה, לא זכות, כי כל דבר שאגיד, י' ואסף לימדו אותי, באמת ישמש נגדי בבית המשפט, גם אם אין לי באמת מושג למה. וזה גרם לי אכן להתנהג כמו מי שחושבת שישפטו אותה, כמו אשמה, גם אם לאף אחד אין מושג במה בדיוק. זה גרם לי להיות בעמדת מגננה כל הזמן, וכך גם להיות מגשימת הנבואות השחורות של עצמי. ושוב, מה שאבסורד הוא שזה סרט כ"כ ידוע מראש, ובכל זאת נכנסתי אליו.

מהרבה דברים שנאמרו לי, הציטוט הכי רלוונטי לכתיבת הרשומות האלה הוא "כשאת תשכחי כולם ישכחו!" (לאחר שייבבתי מרה שאני רק רוצה שזה ישכח ויעלם). אז לשכוח אני לא שוכחת גם את גיל שנה וחצי, אבל אין ספק שכאשר אהיה שלמה ושלווה עם עצמי בנוגע לסיפור הזה, והוא יפסיק להיות אישיו, אז גם התשדורות הבעייתיות שגורמות לאחרים "לא לשכוח", יעלמו. אחרי שבאמת אוציא החוצה את כל מה שיש לי ואדע שבאמת מיציתי, גם את ה"דין", אז לפחות אוכל לומר בלב שלם את מה שאמר הצ'יף, אביה של פוקהונטס, לפחות בסרט של וולטדיסני – "מעתה והלאה, אם ישפך עוד דם, לא אני אתחיל בזה" – מעתה והלאה, אם זה יתעורר שוב, זה לא יהיה באמצעותי, וזה גם לא יגע בי יותר, כמו כל דבר אחר שאני מתייחסת אליו בשוויון נפש מוחלט. אני אמנם לא יודעת אם בעל הציטוט יחתום על הדרך בה אני מנסה להשיג את המטרה הזו, בטח שזו דרך שבטווח הקצר יכולה לגרום ל"עוד קארמה רעה" (ציטוט של אחד אחר ומה שחשב על האפשרות של ועדת אתיקה עוד אז במרץ), אבל אני יודעת שזה בהחלט הדבר הנכון עבורי. בעת הזו, הכי נכון שיש.

התגובה הבאה היא תגובה שקיבלתי לרשומה הקודמת בפייסבוק (ולא שלי, של מישהו שהפיץ), והיא אולי ממחישה הכי טוב מדוע משהו צריך להעשות. הדברים בה נאמרים ברצינות, לא בציניות, וברור לי שבתמימות ולא באיזושהי כוונה מיוחדת (הבחורה, לפחות למיטב ידיעתי, לא מכירה אף צד בסיפור).

מתוך חוסר ההבנה שלי נראה לי שנדפקת בגלל שאין לך מספיק כח "פוליטי". נדפקת, זאת אומרת, לא הצלחת להשיג את מה שאת רצית. אבל ככה זה, הם לא עשו לך שום דבר באופן אישי, הם פשוט קידמו את האינטרסים שלהם (מה שלא יהיו כי לא הבנתי עדיין), במקרה על חשבון האינטרסים שלך. זאת אומרת, לא נראה לי שהם ניסו להזיק לך, פשוט לא היה להם אכפת. וזה מובן, זה לא "לא אתי" סתם מגעיל, ועדיין אני לא רואה פה ניצול של הכח (אלא שימוש לגיטימי בכח לקידום אינטרסים מקצועיים-אישיים).

אה, וכל העניין עם סיום ההנחיה (שפרט לכסף יש לזה עוד השלכות? אני לא מבינה בזה) הגיע אחרי שרבת איתו ממושכות. זה לא בערך כמו לפטר עובד? זאת אומרת, זו לא זכותו? "

ההבנה שלה מדוייקת לחלוטין. סטודנטים "נדפקים" כאשר המנחה שלהם פועל נגד האינטרסים שלהם, כי אין להם כוח פוליטי מספיק, ואם הם לא מוכנים לעשות כרצונו ועומדים על שלהם עומד לו אותו הנשק האולטימטיבי – "לפטר" אותם (ובמקרה שלי, גם להתנער מהתחייבויות כספיות קודמות). הפרט היחיד שאיננה מבינה הוא שהיא חושבת שזה לגיטימי, ושזה לא ניצול לרעה של מעמד. בהתחלה דווקא חשבתי להסביר לה, אבל האמת היא שאני אפילו לא יודעת איך ניתן להסביר למי שלא מבין בעצמו מדוע זה פסול. העניין הוא, לתפישתי, שאסף מגיע מאותה נקודת מבט בדיוק. אילו באמת ידע שיכול להיות משהו פסול במה שהוא עושה, ושזה לא שימוש לגיטימי בכוח שנותן לו מעמדו (רק השד יודע באיזה בסיס צבאי הבחורה למדה את המשפט הזה…), הוא הרי לא היה משאיר תיעוד מלא על שרתי הדואר של אוניברסיטת בן גוריון. הוא בכלל לא מבין שהוא עשה מעשה פסול. מצחיק גם לחשוב מה באמת היה האינטרס שלו. מצחיק ואירוני. כי, כמו שאני רואה את זה, הכל מתחיל ונגמר בפחד שלו מעימותים. לא היה כאן שום דבר מעבר לחשש לאי נעימות עם י', ורק בגלל זה הרגיש צורך להצדיק אותו ולבטל אותי.

אני חושבת שבעוד שמאוד מובן שמנחה שמאיים בהפסקת הנחיה ופגיעה כלכלית בסטודנט שלא מעוניין לתת לו הטבות שונות ומשונות איננו נוהג באתיקה (ואולי אף עובר על החוק), דווקא כשמדובר נטו באתיקה של מחקר אקדמי הדברים הרבה פחות ברורים לכולם. גם אם בקוד האתי עצמו הם דווקא ברורים. וככה, בבנאליות, עובד ועובר הניצול. בגלל זה, מי שיכול לעשות מעשה, צריך. אז אני עושה. וכעת, הראש שלי מורם הרבה יותר, ובנימה אופטימית זו, אנסה להתחיל את המאמר (האקדמי) הבא.

תג המחיר

02/2012

"אם לא תעדכני אותי עד מחר בשעה 10 בבוקר שעון ישראל…" (אסף חסון)

כתיבת תלונה, כתיבת מאמר. פנקס הרשימות פתוח, פתוח גם עורך הטך. שתי משימות כתיבה במקביל. אם האיש מהציטוט מעלה קורא את הרשומה הזאת, הוא ודאי מרגיש מאוד בטוח, כי לא אסיים לעולם. בשביל לא לתת לו את העונג (ולו ההיפותטי) הזה, אני פותחת כל פעם במשהו קל יותר, והפעם, על תג המחיר. מחיר שהוא בתג, שבניגוד לדעתו של זה שאמר שברגע שאני אשכח כולם ישכחו, לא יורד כ"כ מהר. טוב, אולי לא בניגוד לדעתו, הרי אני אף פעם לא שוכחת.

כולם משבחים את חושפי השחיתויות, עד שבסוף אין להם עבודה " אמר לי, לפני כשנה, מי שאין כל ספק שרק רוצה בטובתי בכל הסיפור הזה , ובכלל, ובטח ובטח שלראות את אסף חוטף תלונה לא יפגום בשלוותו. גם אם עכשיו שנינו אופטימיים יותר לגבי סיכויי התלונה (הוא, בעיקר כי השתכנע מהדברים שלי), המחיר לא השתנה מאז. אני אמנם הבנתי שבעשיית מאום אני משלמת מחיר גבוה יותר, אבל גם לתלונה בהחלט יש מחיר, מחיר שראוי שישקול כל מי שחושב לנקוט בצעד הזה. אבל, האמת היא, שהמחיר המשמעותי שמשלמים הוא לא זה דווקא. כי, בניגוד לאלה שבאמת פוחדים שחושפי השחיתויות יחשפו גם אותם כי הם יודעים שיש מה, כאן מנגנון "לי זה לא יקרה" משחק תפקיד. או, "זה לא קרה לי עם אף תלמיד שלי וגם לא יקרה, אם לו זה קרה אז הוא בטח הביא את זה על עצמו". שוב, זה לא "אז הוא בטח אשם במיוחס לו וראוי לתלונה" בהכרח, אלא "הוא בטוח עשה משהו טפשי שאני לא הייתי עושה".

עם כמה שאני נעלבתי עד עמקי נשמתי בכל פעם שמישהו שהיה לי מספיק חשוב מה דעתו אמר לי שהוא בכלל לא היה מגיע למצב הזה, זה הרי תקף שבעתיים לגבי מי שאמור היה להיות המבוגר. זה הרי ברור מי הצד החזק ומי הצד החלש. גם מי שחושב שהקונפליקט מלכתחילה נוצר באשמתי ושאני בן אדם בעייתי באופן כללי, לא מסיר מאסף אחריות לכך שזה נגמר בפיצוץ. אסף ידע שזה נזקף לחובתו, ובגלל זה, כך אני חושבת, ממקום של להצדיק את עצמו בפני ראש המחלקה כשהוא מבקש להשתחרר מהנחייתי, הלך קצת רחוק מדי בנסיון להציג אותי כתור הצד הבעייתי נטו, ופשוט לא היה מסוגל להבין (ולא מסוגל להבין עד היום!) שלנסות לגרום לי להיראות כסטודנטית חסרת רסן שלוקחת קרדיט על דברים שבכלל לא שלה מלכלך, בעיקר, אותו. או, כמו שאמרה לי חברת סגל צעירה שבעצמה עושה צעדים ראשונים כמנחה, "אני לא מבינה איך מנחה בכלל לוקח ריב עם סטודנט לראש המחלקה", הן מהבחינה של "איך הוא יכול לעשות דבר כזה לסטודנט שלו" והן מהבחינה של "איך הוא לא מבין כמה רע זה גורם לו להיראות ".

בדיוק בגלל זה, אני חושבת שמי שסבור שלועדת האתיקה תהיה נטיה טבעית ואטומטית לצדד במנחה – טועה. זה קצת כמו לחשוב שבתלונה על הטרדה מינית ושות' הגברים יצדדו בגבר בגלל "אחוות גברים", כאשר בפועל זה ההפך. גם במקרה של חיים רמון כשתמונת המצב (ואיזה כיף לקשר לרשומה הראשונה שלי!) פורסמה לעיני כל, אלה שאמרו ש"מגיע לו" היו גברים. מגנון ה"לי זה לעולם לא היה קורה!" מביס מנגונים של הזדהות עם "אחד מאיתנו". במקרה של אסף, זה לא רק מנגנון פסיכולוגי. חבר סגל ממוצע (לפחות מהממוצע שאני מכירה) שיקרא את המיילים שכתב לי יחשוב על תלמידי המחקר שלו, ועל כך שבחיים לא היה משתמש כלפיהם בשפה הזו. זה, כמובן, לא בא להגיד שההליך לא יהיה קשה נפשית עבורי, וכשאזומן להעיד לא ישאלו אותי שאלות שיגרמו לי לבכות, וכן, בהחלט עלי להיות ערוכה גם לאפשרות שתוצאות ההליך יגרמו לי לעוגמת נפש רבה. אבל, זה סיכון שלוקח כל מי שמתלונן בכל סיטואציה.

תג המחיר האמיתי איננו בזכרון של האנשים את המקרה, אלא דווקא בשכחה. כלומר, הם זוכרים שהיה משהו, אבל לא זוכרים בדיוק מה הוא היה. היטב להמחיש את זה מי שניסה להסביר לי למה כדאי להתרחק מדברים כאלה, בעודו מצטט את המשל של המנחה שלו בסיטואציה הזאת – "כן, היה מקרה רצח כזה לפני 20 שנה, אבל אני לא זוכר אם זה הרוצח או הנרצח". בהחלט לא מן הנמנע שבמרוצת הזמן אנשים יזכרו ש"היה משהו עם נועה לביא בועדת אתיקה" שיכול להפוך ל"הייתה תלונה נגד נועה לביא בועדת אתיקה". מקרה מהמציאות שלי שממחיש את זה – כבר יש.

"אני מכיר אותה באופן אישי,   אני חושב שלפעמים צריך להיות חכם ולא להכנס למלחמות עם כל העולם. גם אם היא עשתה את כל העבודה בעצמה, מה היא היתה כבר מפסידה אם היא היתה מוסיפה ככותב עוד מישהו?"

זה ציטוט מאיזהשהו פורום, בו ניתן קישור לרשומה הזאת . המגיב המדובר הוא מישהו שדווקא סיפרתי לו (שלא לומר חפרתי לו) את הסיפור לפרטים. אבל, זה היה בשנה שעברה, ומאז לא יצא לנו כ"כ להפגש ולדבר, אז מטבע הדברים – הוא לא ממש זוכר מה היה. אני משערת שהוא קרא את השורה בה כתבתי שי' "ויתר על להיות כותב במאמר" ובגלל שהוא לא כ"כ מכיר את השפה הוא פירש "ויתר" כ"אני דרשתי קרדיט רק לעצמי ורבתי איתו על זה והוא, לבסוף, ויתר". כלומר, כשמדובר בקרדיט "ויתר" היא פשוט המילה הניטראלית בה משתמשים בשביל להגיד שמישהו החליט לא לקחת קרדיט ככותב, ולא "היה עימות ואחד הצדדים נכנע/ויתר".

במציאות, כ"כ ההפך הוא הנכון שזה אבסורדי. הגשת המאמר התעכבה כ"כ רק בגלל שחיכיתי לי' שבתורו נפנף אותי והתחמק ממני. גם אחרי שעלה הנושא של הקרדיט שהוא לקח ממני כשפרסם תוצאה של עבודה משותפת במאמר שלו מבלי לשאול אותי או להזכיר אותי, בכלל לא אמרתי שום דבר על זה שהעבודה שהייתה אחר כך היא לא משותפת ושמן הראוי שלא ידרוש קרדיט על כך, במיוחד כשהוא גורם לכאלה עיכובים. בפעם הראשונה שהוא שלח לי אימייל שהוא רוצה לפרוש מהמאמר, הנחתי לו לשנות את דעתו. זה לא מנע ממנו, כאשר אני ביקשתי לשנות את דעתי לגבי תוספת למאמר, לשלוח בתגובה מייל לעורך ולהגיד לו שאמרתי שאני לא רוצה להוסיף את התוספת למאמר. אדון דוקטור אסף חסון אמר על זה שלי' מותר ולי אסור, כי י' "בכיר יותר" ולכן "זה לא שקול". לדרבי יש חוקים משלו, וגם לאסף. שבוע אחרי שי' בפעם השניה הודיע לי כי הוא איננו עוד כותב במאמר, הוא עשה מעשה שגרם לחברי סגל שכבר קרובים לפנסיה להגיד "בחיים לא ראיתי דבר כזה". כאשר שאלתי חבר סגל ותיק באופן רטורי למדי "למה הוא עושה את זה?!" הוא השיב לי, בלי לחשוב יותר מדי, "כי הוא שונא אותך".

את כל זה, אנשים לא יודעים. גם אם יודעים, הם שוכחים עם הזמן. מי שמה שהוא זוכר זה ש"נועה רבה עם כל העולם כי היא לא רצתה לתת שותפות במאמר למנחה שלה" עשוי להרתע מלעבוד איתי בעתיד, כי אני בטח מאוד ממהרת לשלוף ציפורניים ולהכנס לריבים על קרדיט. היות ומדובר בסטודנט, פה משחק חזק גם ה"לי זה לא יקרה". כלומר, לי זה קרה כי אני בטח בחרתי להיות צודקת ולא חכמה והחלטתי לריב עם המנחים שלי על קרדיט, ולא זה לא יקרה, כי הוא בחיים לא יעשה דבר כזה. לו ספציפית זה באמת לא יקרה כנראה גם אם הוא ינסה מאוד חזק שזה יקרה, כי פשוט אין שום סיכוי שזה יקרה עם המנחה שלו. אבל בכל זאת, סיפור כזה הוא מעורר אימה אצל כל סטודנט, אז המגנון הפסיכולוגי של "לי זה לא יקרה" שנותן תחושת שליטה הוא מאוד אופייני.

אמא שלי, בעבודת התזה שלה, "הוכיחה" שככל שעובר הזמן ככה זוכרים פחות, וזוכרים יותר את הדברים הכלליים ולא את הפרטים. מעבר לכך שחבל על יערות הגשם, זה בדיוק ממחיש היטב את המחיר שמשלמים. זה לא זה שיזכרו בדיוק מה עשיתם ויעשו עליכם בגלל זה חרם לעד, זה בעיקר שיזכרו שהיה משהו, והפרטים יושלמו בכל קונסטולציה אפשרית. היינו, רכילות לא נעלמת, היא רק משנה צורה. אני עדיין חושבת שזה מחיר שעבורי שווה לשלם, לא רק כי חשוב יותר מה יעשו היהודים ממה יגידו הגויים וכי הכי חשוב שאהיה שלמה עם עצמי, אלא כי איך שאני חשה עם עצמי משפיע בהחלט על איך שהסביבה תופסת אותי, לדעתי, יותר מכל דבר אחר, יותר ממחירים מסוג זה. אבל בהחלט רצוי לא להכנס לזה, מבלי להבין שזה מחיר קיים, ומבלי להיות מוכנים אליו נפשית.

ש"ס פמיניסטי

22/1/2012


בכל פעם שעולה נושא חזקת הגיל הרך (ילדים עד גיל 6 עוברים בעת גירושין אוטומטית לאמם אלא אם כן ההורים הסכימו על משהו אחר), כל תגובה שלי מצריכה ספירה איטית עד 10 תוך קללות לעבר המחשב, על מנת שאלו לא ימצאו את דרכן גם אל המקלדת. עכשיו, כשנראה שאנו עומדים סוף כל סוף בפני צעד הסטורי של תיקון העוולה הכ"כ איומה הזאת (וכל הכבוד לשר המשפטים נאמן!), אותן ה"פמיניסטיות" מתגלות, יותר מתמיד, בשיא הדרן ותפארתן.

אינני גרושה, ואינני בת להורים גרושים. הנושא הזה איננו נוגע לי כלל ישירות, וכולי תקווה שלעולם לא ייגע. אך אם היה נוגע, קשה לי להחליט מה יותר מחריד אותי – שכילדה קטנה הייתה האפשרות שיקחו לי את אבא, או שכאמא לילדים קטנים תהיה אפשרות שאצטרך לטפל בהם לבדי לגמרי. כל מי שמעוניין בשוויון בין המינים, ועוד יותר – בטובת הילד, לא אפשרי שלא יהיה לו ברור שלאבי הילד חייבות להיות אותן זכויות עליו, ואותן חובות כלפיו. אי אפשר לפטור את האב מחובתו בנוכחות הורית, אי אפשר למנוע מהאב את זכותו לנוכחות הורות, אי אפשר למנוע מהילד את זכותו להמשיך להיות בקשר עם אביו כמו שהיה לפני הגירושין, וגם לראות לנגד העיניים שוויון בין המינים ואת טובתו של הילד. אי אפשר ללחום למען שוויון בין המינים בשוק התעסוקה, וגם לתמוך בחוק שגורם לכל מעסיק לתהות לגבי המשך מחוייבויותה של המתגרשת כלפי עבודתה. אך מה לנו כי נתפלא על כך שארגונים סקטוריאלים פוגעים אפילו בטובת הסקטור שלהם? הרי דוגמא כזו יש לנו משחר הסטוריית המדינה.

לא מזמן כ"כ, שמעתי תשדיר ברדיו שאמר את הדבר הבא. "גברים מרוויחים בממוצע 19% יותר מנשים ללא כל סיבה! מרגיז, נכון? שלחו sms למס' XXX על מנת לתרום עשרה שקלים לשדולת הנשים, בשביל להלחם בתופעה". צחקתי ואמרתי ששדולת הנשים ללא ספק מצאה דרך יעילה וישירה מאוד להעלות את שכר הנשים (במיוחד אלה שבשדולה), כך שזה שסטטיסטיקות (מעוותות למדי, יש לציין) על פערים בין המגדרים הן אינטרס עבורן זה לא דבר שבאמת חדש לי, אבל בשביל להפוך לתואמת ש"ס יש צורך במשוואה "ילד=קצבה", וכעת, גם בכך, הן מוכיחות עצמן בענק.

ממש כמו ש"ס, גם הן מאיימות בילדים עניים ורעבים, אם רק תילקח מהאם האפשרות לסחוט מהאב קצבת מזונות גדולה כמה שיותר, בתמיכת כל הגופים והשדולות, אם הוא רוצה לראות את הילדים שלו יותר. הן אומרות שלא פחות מרוב האבות שינצלו את ביטול חזקת הגיל הרך בשביל לדרוש חזקה משותפת יעשו זאת רק בשביל שהאם תתפשר על המזונות, ולא כי הם באמת רוצים להתחלק בזכויות על הילדים ובחובות כלפיהם שווה בשווה. כי, הרי, מי שרוצה להתחלק שווה בשווה יכול גם היום, כי אם האמא מסכימה אפשר, והרי ודאי שהאמא תסכים. אם כך, מדוע האמא מתנגדת לחזקה משותפת עם אותו האב שמבקש חזקה משותפת? השאלות רטוריות כמובן, ברור האבסורד, וזה גם לא שיש להן עניין להתיר את הכשלים הלוגיים שלהן. נוח להן שהאמא היא הורה משמורן בלעדי שזכאי לקצבת מזונות ולזיכויי מס, נוח להן שבגלל שהאמא היא מטפלת יחידה בילדים גם אפשרויות הקידום שלה בעבודה נפגעות. חס וחלילה שאב יפרנס את ילדיו בעוד חיים (גם) בביתו, חס וחלילה שהאם תוכל גם להשקיע בקריירה שלה ובחיים האישיים שלה, חס וחלילה שהילד יפסיק לשמש קלף לסחיטת קצבאות. כי אז, למה שמישהו ישלח sms לתרומת עשרה שקלים לשדולת הנשים? ה רי אם ילדי החרדים יקבלו ארוחות חמות במקום קצבאות, והחרדים אשכרה יצאו לעבוד, מי בדיוק יצביע לש"ס?

מכתב גלוי לחברי המחלקה למתמטיקה מבן גוריון


02/2012

שלום חברים שלי (ושלא תגידו שאני לוקחת קרדיט שלא מגיע לי – כל הזכויות שמורות לפרפר מפרפר נחמד),

ציפור קטנה לחשה לי שישנם מביניכם כאלה שקוראים את הבלוג שלי, ואפילו מבלי שהזמנתיהם אישית. עלי לציין כי אני בהחלט חשה מוחמאת, וללא ספק שמחה לארח אתכם בצל קורתי. אני רוצה להזמין אתכם גם לרשומת הבדיחות שלי , בטוחה שתאהבו אותה. אל תדאגו, אלה באמת רק בדיחות, לא רמיזה על כך שאנשים אלו ואחרים הם בדיחה ולכן הרשומה עליהם. חלקכם כבר יודעים שאצלי אין רמיזות, ולאלה שלא יודעים, אני מתחייבת שלא תופתעו (אבל לא שלא תזדעזעו) מתוכנו של שום קישור שאתן. גם אם כלוגיקאית ממילא לא יכולתי לומר שום דבר אחר, שקרנית אני לא.

מחלקה יקרה שלי, מי היה מאמין. מי היה מאמין שאינטריגות כאלה יש אצלנו. טוב, האמת היא שאני יכולה לתת כמה שמות של אנשים שיאמינו, אבל בלי שמות, גם ככה כבר מספיק שמות מעורבים. אבל כלפי תלמידי מחקר? תמיד חשבתי שאנחנו לכל היותר זוכים לשמוע קצת רכילויות על היאבקויות בבוץ של הסגל הבכיר, אבל כל עוד אנחנו לא סגל בכיר בעצמנו, אנחנו מוגנים מפניו. המחלקה בבן גוריון כבר הוזכרה במל"ג ככזו שיש לה מעט מדי תלמידי מחקר ומעט מדי קורסים, עד שהוצע איזהשהו איחוד עם מחלקות אחרות בארץ שנמצאות באותו המצב (כמדומני הללו היו אלה מבר אילן ומחיפה). תלמידי מחקר הם חשובים למחלקה, בתלמידי מחקר לא פוגעים. אבל האמת היא שדווקא בנושא הזה, מסתבר ש"ניקוי אורוות" זה לשון המעטה למה שהמחלקה למתמטיקה בבן גוריון זקוקה. היות ואתם כבר כאן, הגיע הזמן להפסיק להחביא את הכביסה המעלה עובש, ולהודות שהריח המסריח הוא לא רק גז רדון מקומת המרתף. כן, אני יודעת, סטודנטים לא אמורים להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. זו שבירת הכלל הבלתי כתוב שלסטודנטים יש זכות אך ורק לסתום את הפה, ובכלל, לא יפה להרוס למבוגרים את הכיף. אבל, אני ממילא שרופה, אז מה אכפת לי. אפילו מאמר של עשרה עמודים (שהאחרון בו הוא רק ביביליוגרפיה) כבר 8 חודשים ולא מחזירים לי תשובה, גם שופטי המאמרים יודעים שממני אפשר כבר להתעלם (סתם, סתם. זה לא באמת קשור. אבל תודו שזו אחלה פאראנויה!).

כל אדם במחלקה למתמטיקה בבן גוריון (וגם לא רק מתמטיקה, וגם לא רק בן גוריון) – סגל בכיר, סגל זוטר, או סתם תלמיד מחקר – כדאי שיעצור לרגע וישאל את עצמו מה דעתו על זה שחבר סגל יגיד לסטודנט (לאו דווקא תלמיד שלו) כי הוא מעוניין להפסיק כל שיתוף פעולה אקדמי איתו, היות והוא התלונן לועדת אתיקה על קולגה שלו, וגם נתן ברשת פרטים מהסיפור. נעזוב לשניה את העובדה שהקולגה הוא אסף חסון, שהרבה לפני ש זה עלה לרשת, עלה זה , ו זה . זה לא מה שרלוונטי כרגע. הפעילו פונקטור שוכח על העובדה שזה אסף, על העובדה שזו אני, ועל כל יתר העובדות. כל מה שנתון לכם זה שסטודנט התלונן על המנחה שלו לועדת האתיקה, וכתב בבלוג שלו על הסיפור, ושחבר סגל אחר מכריז עליו חרם אקדמי כתוצאה מכך ומפסיק שת"פ שהיה. זה לא שהוא אפילו מכיר את הפרטים יותר מדי, או שהוא חווה דעה עליהם לפיהם הוא סבור שדווקא הסטודנט נהג באופן פסול, והוא לא רוצה לעבוד עם אנשים שנוהגים באופן פסול. זה רק "לא מתאים לי המצב הזה". אל תתלונני לועדת האתיקה, למלשינים לא תהא תקווה. בכלל, אל תספרי לאף אחד. בקיבוץ לא מספרים, בקיבוץ שותקים, ולא משנה מה. כן עשית את זה? צפי לחרם אקדמי. כן, מסתבר שחרם אקדמי זה לא שם נרדף לניב גורדון, כבודו המפוקפק במקומו מונח. חרם אקדמי הוא סירוב לשת"פ אקדמי בכל פורמט מסיבה שאיננה עניינית. בין אם זה בגלל שאני אישה, אשכנזיה, שמאלנית, ימנית, ישראלית, יהודיה, או כי התלוננתי על קולגה של המחרים. וכמובן, כי את הצד החלש לא באמת מזיק להחרים. לכאורה. כך מרצים את הצד החזק. לכאורה. אפילו אם הוא לא ביקש, הוא לא צריך. מנגנוני החרם עובדים אוטומטית.

אני לא מציינת במי מדובר (למרות שקוראי מהמחלקה ודאי בחלקם יכולים להבין), בעיקר כי זה לא באמת משנה. הרי כל הצעירים או הצעירים יחסית מבין חברי הסגל גדלו עם הפחד מלהעז לעשות אפצ'י בכיוון הלא נכון בטרם קבלת הקביעות. הפחד הזה מושרש מכדי לעבור מיד עם קבלת הקביעות, וישנם אלה שאצלם הוא אינו עובר לעולם, במיוחד אלה שפחדו לנשום באופן שמושך תשומת לב עוד הרבה לפני שדרכו במסלול אקדמי כלשהו. בניגוד למעשים של אסף, המעשה הזה הוא משהו גנרי. עדיף שלא יהיה לו שם. עדיף שאתם, חברי מהמחלקה – סגל בכיר, סגל זוטר, או סתם תלמידי מחקר – תעשו חושבים ותראו איפה אתם רואים את עצמכם ביחד לדבר הזה. איפה באמת. אה וכן, אם אפשר, דברו על זה. החולי הגדול ביותר של חברות סגורות הוא קשר השתיקה. אז דברו. מה הייתם עושים במקומי, במקומו, בכלל מה אתם חושבים על זה. שלבו בזה גם רכילויות וירידות עלי אם בא לכם, אבל דברו. זה חשוב, כי אתם גם לא הייתם רוצים להפגע ככה וגם לא הייתם רוצים לפגוע ככה, הלא כן?

תוספת לרשומה: חשבתי מעט על הנושא, והגעתי למסקנה שרצוי לצרף את המייל שקיבלתי כלשונו (כאמור, ללא שם השולח). המטרה היא נטו לנטרל כיווני מחשבה לפיהם מדובר בפרשנות או ספוקלציה שלי, ולא באמת מדובר בחרם אקדמי בגלל שהתלונתי על אסף חסון, אלא בעצם בניתוק קשר על רקע אחר. פשוט בשביל שהמטרה לא תתפספס. אז זהו המייל כלשונו:

Noa,

In a previous email I said we can continue the meetings when my pressure drops.
But in a casual conversation with Ronen I learned that you submitted a complaint
against Assaf to the ethic committee of BGU and that you publicly run a campaign
against him on some blog.

As I told you once, this puts me in a difficult position to continue any format of collaboration
with you since Assaf is my friend and colleague. In these circumstances I don't want to
continue our meetings.

This is a unfortunate since I feel that we started to develop a common way to talk.
I was also sad to hear that because by this you damage yourself much more
than you damage Assaf. Nothing good will come out of this for you except for some
illusion of sweet taste of revenge, which will turn out to be bitter in the long run.

לאחר שהגבתי למייל הזה באופן חריף מאוד, הגיעה התגובה הבאה, אשר ממחישה שמה שמפריע לכותב (לדבריו לפחות) הוא באמת אך ורק עצם קיומה של התלונה.

נועה,
כפי שאמרתי לך בעבר ולא שיניתי את דעתי, אינני שופט אותך
ואינני מחרים אותך,
אני לא לוקח שום צד בעיניין ומערכת היחסים שלך עם אסף
אינה מעניינת אותי
פשוט מאוד: לא מתאים לי המצב הזה

זה סופו של כל בלון

28/3/2012


ציפי לבני הובסה בפריימריז בקדימה. איזה כיף להגיד את זה, שוב ושוב ושוב – ציפי לבני הובסה בפריימריז בקדימה . איזה עונג, שהחיינו וקיימנו לפוסט הזה. זו שהגיעה להישג 28 (שגדול מ27!) המנדטים באמצעות ספין של "כל קול שאיננו לקדימה הוא קול לביבי", משלמת סוף סוף את מחיר היוהרה שיכולה להיות רק למי שממשיך ספין בחירות גם אחרי הבחירות ומסרב לקבל את המציאות. כמו ציפור מטורפת, ציפי נסקה לרום, ואתמול מצאה עצמה צונחת כאבן. זה שהיה נראה לאורך השנים ככתב החצר שלה, כתב טור בו הוא מנתח את הסיבות שגרמו להתרסקות, מדוע זה קרה. אבל אטילה, תמיד כמו אטילה, שאל את השאלות הלא נכונות, ובהתאם גם לא קיבל את התשובות הנכונות. השאלה היא לא למה היא התרסקה, אלא איך זה שנסקה מלכתחילה, ואיך בכלל החזיקה מעמד עד עכשיו. התשובה לשאלת ההתרסקות דווקא קלה מאוד – כמו איקרוס, הציפור המטורפת והשחצנית הזו פשוט התקרבה יותר מדי לשמש, ומרוב סינוור לא הספיקה אפילו לקלוט שהיא נכוותה, ושהיא בצניחה חופשית מטה.

"תבואו, ננצח!" היה הקמפיין שלה. הם לא באו. לא כי חשבו שאין טעם לבוא כי "ממילא לא ננצח", אלא פשוט כי חשבו שאין טעם לבוא. כמו הסטטוס שאני כתבתי יום לפני, גם הם לא היו בטוחים שלשאול מופז מגיע לנצח, אבל כן היו בטוחים שלציפי לבני מגיע להפסיד. או שסתם לא היו בטוחים שלציפי לבני מגיע לנצח. התוצאה, על כל פנים, עבורה היא אותה התוצאה – תבוסה, הדחה, גירוש בבושת פנים. הסלידה העזה שניתן למצוא בכל הקשת הפוליטית כלפי הטיפוס הזה, סוף סוף חלחלה גם למתפקדי קדימה (שגם הם, מכל הקשת הפוליטית…). דליה איציק שבתחילת הערב ניסתה עוד להסתיר במי תמכה, פשוט לא הצליחה לעצור בעד החיוך הרחב. בקדימה נושמים לרווחה על זה שהצליחו להפטר מהמגלומנית שתקעה אותם באופוזיציה בעבור שאיפות דמיוניות. בניגוד לשוטי הנבואה שניבאו ללבני את השלטון ומהר אם תלך לאופוזיציה, לי היה ברור שכלל ה"חוזרים לשלטון מהאופוזיציה" לא יעמוד ללבני. אמרתי שהדבר הכי גרוע בשבילה הוא להיות יו"ר האופוזיציה, כי זה ימנע ממנה להמשיך להיות טאפט, היא תצטרך לדבר, ולא תהיה טובה ממנה בלהזיק לעצמה. גם היה ברור שאם קדימה לא התפרקה, זה אך ורק כי מחכים לפריימריז. זה גם היה ברור מדי שבפריימריז היא תפסיד. התבוסה המשפילה אכן הייתה הפתעה נהדרת, אבל לא ההפסד. הרי בימי שיא הפופולאריות שלה (היינו, בימים בהם לא דיברה בפומבי) ניצחה את מופז בפער של 431 קולות בלבד. אחרי שהחבר'ה כבר זכו "להנות" ממנהיגותה, ברור היה שאותם 431 קולות לא ישארו איתה. אבל אסור שנשכח – ז ה כמעט קרה.

אסור שנשכח כי אותה "ישרה" הכי שקרנית שיש, זו שרוחצת בנקיון כפיה כאשר כל גופה מכוסה בוץ, כמעט והייתה ראש הממשלה. לא, לא כי 28 גדול מ27. היא כבר קיבלה את המנדט, קיבלה והחזירה אותו ליחיד שהחזיר אותו לפניה. זו שלא עשתה מאום בחייה הציבוריים, שכל מה שיש לה להציע זה העדר תיק פלילי, זו שכל מה שיש לה לומר זה אותו תואר ריקני "אחרת", כבר כונתה בחדשות "ראש הממשלה המיועדת". מזל שאפילו להרכיב ממשלה היא לא הצליחה, משום שעמדה על עקרונותיה – העקרונות המנחים שלא לתקשר ושלא להסתדר עם אף אחד. הו אז, הישרה והנקיה והאחרת שרק בפסח שקדם הודיעה שהיא תומכת בחוק שיאסור כליל מכירת חמץ בפסח (כי היא רוצה למנוע מכירת חמץ בתל אביב, שהרי עבור בני ברק אין צורך בחוק), נזכרה שהיא בעצם מאוד בעד הפרדת הדת מהמדינה.

אבל זה לא קרה. מהבלון הזה כבר נפטרנו. היא בעצמה הבינה – זה נגמר. גם זו שמעולם לא ידעה לקרוא את התמונה, יודעת בכל זאת לזהות גוונים של שחור ולבן. זו שכל הזמן חזרה ואמרה שהיא "לא מאבדת את התקווה", הבינה כעת שאותה התקווה להיות ראש הממשלה היא תקוות שווא. זה כבר היה אצלה בידיים, ובכל זאת, היא לא יכולה הייתה לעשות עם זה כלום. למזלנו. למזלנו, הבלון הזה התפוצץ לפני ומבלי שהספיק לגרום לפיצוצי משנה. הפעם .

בזיון בית הדין

1/2014


אוי, זה טוב. אוי, זה קורע. אוי, זה באמת קורה. טוב, ידעתי שזה מה שיקרה, אבל זה מגוחך מדי. אבל זה קורה. אבל ידעתי. אבל LOLOLOLOLOL

בית הדין הרבני השיב לבג"צ כי פסיקתו לכפות על אם למול את בנה (ולקנוס אותה ב500 ש"ח על כל יום בו הילד אינו נימול) היא טובת הילד, שאם לא כן – הוא יהיה חריג בסביבתו הנימולה (ואת הנתונים המספריים לכך מבסס בית הדין על סקר שביצע אתר אינטרנט, מהסוג שניבא לליכוד ולאיחוד הלאומי 70 מנדטים יחד בחירות 2006, אבל זה עוד החלק הכי פחות מגוחך). מגדיל היועץ המשפטי של בית הדין לעשות ומוסיף ומפרט כי "בעוד שנה-שנתיים ילך הקטין לפעוטון, ושם יהיה מוקף בילדים שנימולו, ואין זה סוד כי פעוטות ניחנו בכושר הבחנה בכל עניין חריג, ודי לחכימא" . עלי להודות כי אינני יודעת כיצד נראים כל הפעוטונים, ובפרט אלה במגזרו של האיש, אולם באלה שאני כן מכירה, די מתעקשים על כך שהפעוטות לא יהיו כביום היוולדם. נו, אתם יודעים, שלא יהיה להם קר. משתנה משותפת גם לא הכי רלוונטית, כשחלק לא מבוטל מהחבר'ה הלא חריגים עדיין אינם גמולים. אבל ניחא, נניח שלדני הקטן והנימול הזדמן לראות את חריגו של יוסי הקטן והשלם כביום היוולדו, בלא החיתוך המצמצם והמצלק של גיל שמונה ימים. "אויה!" יזעק דני באימה "אויה! יוסי, היתכן כי אמך גויה?!?" ותעל שוועתו אל יתר ילדי הפעוטון, והללו ימהרו להסתדר במעגל ולשיר את זהו הפזמון – "ליוסי כובעון וליוסי כובעון!". אה, רגע, דני עוד לא בן 3, אין לו אוצר מילים נרחב כ"כ, הוא לא מכיר מילים כמו "היתכן". טוב נו, נחזור למציאות. דני, אם אכן הבחין במשהו, ואם אכן התעניין, ובאמת יודע להשוות ולשים לב להבדל בין החריג של יוסי לסטנדרטי שלו (סטנדרטי, אה…), לכל היותר ישאל "מה זה". היות ותינוקות אוהבים לומר "זה" אבל בעצמם לא מבינים מהו אותו ה"זה" שמישהו אחר מצביע עליו, קרוב לוודאי לא יבין מה הוא רוצה, ירים את מכנסיו (נו, יוסי הוא מהעצמאיים) וימשיך הלאה. "הו לא!" יתעקש כבוד היועץ המשפטי "ילדים הם עם אכזר!". נו טוב, ניתן לו את מבוקשו. ויצביע דני אל עבר חריגו של יוסי ויחל ברינה "בולבול מכוער ובולבול מכוער!". 'הו לא!', יחשוב לעצמו יוסל'ה הפעוט, 'יש לי בולבול מכוער! מה זה אומר עלי? אני יהודי? מיהו יהודי?!'. טוב, אני לא מכירה מספיק פעוטונים חרדים, או בכלל, אולי שם ילדים אכן חושבים כך, כבר בגיל שנתיים וחצי. אולם בפעוטונים החילוניים, ואף באלה המשתייכים לזרם הממלכתי-דתי, דבר חז"ל מורה על התגובה "הכל חוזר אליך (*) וקקה בידיך", המהדרין מוסיפים גם "החמור (**) השתין עליך", ובית שמאי יטען כי הלזה לא הסתפק בהטלת מימיו, אלא גם תרם את תרומתו לגזי החממה. את משלח ידה (וחלקה התחתון) של האם, בשלב זה עדיין מנועים מלהזכיר (ולהזקיר).

מגוחך ככל שהדבר יהיה, יתכן ויהיה מי שימצא דבר מה מרגש בכך שבית הדין דואג לכל ילד שנפש יהודי הומיה בו. גם אם שני הוריו חילוניים גמורים שהגיעו למוסדות הדת רק בשביל להתגושש. אולם, יאלץ הלזה להסכים איתי, שמצער יהיה אם דאגה שכזו מופנית אך ורק לנפשות יהודיות החיות בישראל. מה עם אחינו בתפוצות? אם איבר מין בעל מראה שונה גורם לכאלה רגשי נחיתות כמו שטוען כבוד היועץ המשפטי, הרי שאין אלא להסיק מכך שעל בית הדין לסמוך ידיו על החלטת מועצת אירופה, הקוראת לאסור בחוק מילת קטינים שאינה מתבצעת מפאת צורך רפואי. הרי בעוד שנה-שנתיים יגיע התינוק בן השמונה ימים אל הפעוטון שלמרבה הצער אינו שייך לקהילה היהודית כי ידם של הוריו אינה משגת (ובכלל, לגן של הקהילה ההיא אני לא נכנס!). מיד יבחינו בני הינוקא של הגויים באיבר החתוך, ויפצחו בשירה ומחול מחניים "יהודון חסר כל און! יהודון חסר כל און!" (כן, נו, מלמדים אותם את זה בבית עוד לפני שהם לומדים להגיד מאמא ופאפא). לא יתכן שלבבותיהם של יושבי בית הדין כה ערלים יהיו נוכח הסבל הזה! על בית הדין לקרוא לחברי הכנסת לחדול מיד מנסיונות שכנוע את חברי מועצת אירופה לחזור בהם. יש לקרוא לכלל מדינות אירופה לאמץ את הצעת המועצה תכף ומיד, שאם לא כן, התוצאה תהיה דורות על גבי דורות של יהודים חריגים ומתבדלים, מלאי ברגשי נחיתות המתורגמים להתנהגות מתנשאת. רגע, בעצם… זו אחת הסיבות העיקריות לקיומה של מצוות המילה מלכתחילה (השניה, אם תהיתם, היא פגיעה מכוונת בהנאה המינית, למען יפחת התענוג שבשפיכת זרע לשווא, או, כמאמר הרמב"ם – " למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו." ).

כן כן, חברים, תכליתה של המילה היא היבדלות מהגויים (היינו, להיות חריג ). נעזוב לרגע את השאלה האם בישראל, מדינת היהודים, היכן שגם המיעוט הלאומי המוסלמי נוהג במצווה ברברית דומה, זו הדרך היעילה להיבדל, והאם בכלל יש משמעות להיבדלות כשאוכלוסיית ה"מתבדלים" היא הרוב המכריע. במורה נבוכים תיאר הרמב"ם את המילה כאמצעי זיהוי ליהודים כשרים ומאמינים בסמכות השם הבלעדית, במחשבה שמי שאינו יהודי מאמין הדוק וירא שמיים לא יעלה על דעתו לחתוך את איבר מינו או איבר מינו של בנו, " את המעשׂה הזה לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד." (מורה נבוכים חלק שלישי). למעשה, המילה המקורית, כן, זאת מ"ברית אברהם אבינו", לא בידלה די הצורך. מדובר היה בהסרת חלק קטן מן העורלה, רק זה שנפרד מעטרת הפין בעוד התינוק בן שמונה ימים, ומסתבר שלא היה קשה לשחזר ולהאריך את העורלה על מנת שתכסה את האיבר כולו, כפי שנאמר על ה"מתיוונים" כי "משכו בעורלותיהם". חז"ל לא יכלו לשאת פגיעה זו בבדלנות לשם הצגת הגוף לראווה ולשם תאוות יצרים עם בנות הערלים (שנאמר, "הנבעלת בערל קשה לפרוש"), והביאו לעולם את מצוות דרבנן המוכרת לנו היום כ"ברית מילה" – ההסרה המוחלטת. תחילה פורעים את חלק הארי של העורלה שדבוק לאיבר וטרם נפרד ממנו, ואז חותכים הכל. כך, לא יוכלו עוד הפוחזים להתייוון להם ולבחור שלא בא להם בדלנות באמצעות איברי מין. לא יהיה להם במה למשוך למעלה. אלה המקיימים רק מצוות דאוריתא, היינו קראים, אינם עושים זאת, ואכן על איבר שעבר את המילה המקורית, מה שמכונה "מילה קראית" קשה לזהות זאת. כן, חברים, עיקר המילה אינה ברית עם אף אחד, אלא סה"כ החלטה של הותיקן דרבנן לכפות על כל בן זכר יהודי חריגות בלתי הפיכה. ולפתע, בית דין רבני דישראל 2013 קובע כי חובה למול תינוק, בשביל שלא יהיה חריג , כי להיות חריג זה פשוט דבר נורא ואיום. "הו לא! גוועאלד!" יזעקו בני הברק, "כיצד את יכולה להשוות? הרי חריגות הנימולים היא חריגות מבורכת! זו חריגות האי-נימולים היא זו שרעה!", יזעקו, וזו תהיה זעקת הטעם הראשונה שיוציאו מהפה מתחילת הפרשה המגוחכת הזאת (שמגחיכה בעיקר אותם).

לחלוטין – חריגות אינה בהכרח דבר רע. לעתים היא רעה, לעתים היא נפלאה, לעתים היא חסרת כל משמעות (כמו להיות בעל סוג דם נדיר, לפחות כל עוד אינך צריך תרומת דם בהולה…), ובדרך כלל השאלה האם היא טובה או רעה היא עניין של נקודת מבט. על פי נקודת מבטי, כשחריגות היא מכוונת לשם בדלנות היא רעה (ובמיוחד כזו המתבטאת בחיתוך איברי מין, אבל גם כשהיא מתבטאת בלבוש ליטאי ואף סיבירי בקיץ הישראלי זה לא משהו). לדעתם זה טוב, לפחות כשמדובר בבני העם היהודי. לדעתי חריגות המתבטאת בחומרי לימוד חריגים לבעלי יכולת חריגה זה נפלא, לדעת כל מיני מורים טפשים זה רע. לקבוע כי טובת הילד היא לא להיות חריג, זו איוולת, שלא לומר טפשות בהתגלמותה. אבל נו טוב, מה אפשר לצפות ממי שהוציא פסק כ"כ הזוי. נותר רק לקוות שעו"ד אביגדור פלדמן, מגדולי עורכי הדין בישראל לדורותיה, אם לא ה-, יעשה את מלאכתו נאמנה כתמיד, וכבוד השופט יורם דנציגר לא יאכזב, וסוף יהיה להזיה הזאת, תוך שהרבנות גם חוטפת הוצאות וגם חוטפת פסיקה חלוטה התוחמת את סמכויותיה בתוך קווים אדומים שאל לה לחצות, שיהיו צרים מהתמיד כי בשל טפשותם לטעון כי מדובר בסוגיה חינוכית, לראשונה בג"צ נדרך להכריע בסוגיה – האם לרבנות בכלל מותר לעסוק בסוגיות חינוכיות אגב גירושין.

בית הדין הרבני, אגב, סבור כי בסמכותו להכריע בכל סוגיה שרק ניתן להעלות אגב גירושין. כמו שנשאלו כדוגמא בערעור על התיק הזה בבית הדין הרבני הגדול – האם יוכלו למנוע מאישה לעבור הפלה אם בעלה הפרוד מבקש זאת, והשיבו כי "בהחלט כן". הנימוק שהם נותנים לכך מתחרה בטפשותו רק עם נימוק החריגות לעיל. הם מסתמכים על קביעת נשיא בית המשפט העליון לשעבר כי בסמכותם לדון ב" כל עניין אחר אשר ההכרעה בעניינו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג ". קשה לי לחשוב על עונש הולם יותר לכבודו אהרן ברק על האקטיביזם השיפוטי חסר הגבולות והיושרה שלו, מאשר ציטוטו בהקשר זה. זה המתעלם מהחוק הכתוב על מנת לפסוק איך שבא לו בהתאם לאידיאולוגיה שלו, לא היה רוצה לחשוב שאחריו יהיה מי שיפרש את דבריו באופן שמתעלם מהחוק בצורה הרבה יותר מגוחכת. חבר'ה, לא נראה לי שהבנתם את ברק. למעשה, הבנתם את ברק כפי שהיה רוצה להאמין שלא ניתן להבין אותו. כשהוא דיבר על כל הכרעה בכל עניין שכזה, הוא לא התכוון להכרעות הנוגדות את החוק הכתוב. למשל, יש חוק כתוב שאומר שאסור לרצוח, ולמרות שאין כל ספק שחיסול בן זוג סרבן גט (או בת זוג סרבנית גט) יחסל ביעילות מירבית את יחסי בני הזוג, אינכם יכולים להורות על כך, גם אם בן/בת הזוג נורא נורא היה/הייתה רוצה. למשל, יש חוק שמסדיר את ענייני ההפלות ואומר שועדה להפסקת הריון היא הגוף המוסמך לאשר או לדחות בקשה של אישה בהריון לסיימו. אתם לא הועדה הזאת, ולכן אינכם יכולים להורות כך או אחרת. למשל, לעניינו אנו, יש חוק שאומר שבעת אי הסכמה של האפטרופוסים הטבעיים של קטין בנוגע לביצוע פעולה רפואית בלתי הכרחית בגופו (תהיה זו מילה, יהיה זה ריטלין, או ניתוח להשתלת סיליקון), יוכל הצד המעוניין בפעולה לפנות לבית משפט לענייני משפחה, זה ינסה לגשר בין ההורים ובאם לא יצלח יוכל להכריע בסוגיה, לא לפני שימונה אפוטרופוס לקטין בעבור ההליך האמון על טובתו ואמור לייצג את האינטרסים שלו. כל עוד לא ניתנה פסיקה שכזו על ידי בית משפט לענייני משפחה, ביצוע הליך שכזה הוא עבירה פלילית ומשול לתקיפת חסר ישע.

כל אדם בישראל צריך לקוות כי בג"צ יעשה את המוטל עליו, ויעניש את בית הדין על התנהלות המצליח הבזיונית הזו, ולו בביזוי. גם תומכים נלהבים בברית מילה. גם תומכים נלהבים בבית דין רבני כערכאה מקבילה לגיטימית לענייני משפחה. במיוחד הם . בינינו, אלף (אינט)אקטיביסטים מלאי סיפורי אלף לילה ולילה לא יוכלו לייצר אנטי למילה (ולבית הדין) כפי שעשה בית הדין בעצמו במשיכת קולמוס נמהרת. אני כבר מזמן יודעת שהן ברית מילה והן רבנות לא בשבילי. ברית מילה, כי איך לומר בעדינות, לא בא לי, וכל טיעון בעד שאינו מסוג "כי זה רצון השם", מהווה טיעון בעד, ברמת קל וחומר, ספק לחיתוך ניצני שד של תינוקות בנות, וספק להגדלת השדיים של נערות בנות 12 שלא בורכו בחזון. רבנות, כי הטכס הדתי לא מדבר אלי, בלשון המעטה, והיום זה ממילא לא רלוונטי – בן זוגי לא יהודי (ולא נימול – היפ היפ הוריי!). בזכות בית הדין הרבני, לא רק אני יודעת את הללו עכשיו. גם אנשים שמעולם לא חשבו על לא לעשות ברית מילה, פתאום חשים אנטי, כי מיהו הרב החצוף שיעז להכריח אותם. גם אנשים שרואים בחיוב חתונה יהודית ברמה העקרונית, וגם ברית מילה, תוהים מה עוד עלול לקרות להם אגב ג ירושין בבית הדין הרבני, אם חלילה. אולי יכפו עליהם או ימנעו מהם הליכים רפואיים, אולי יכפו עליהם כשרות ושבת בשם חינוך הילד לתורה ולמצוות. עבודה טובה, בית הדין. טובה יותר ממה שיכולתי לעשות בפוסט הזה, ובכל זאת עשיתי. בזכותם, רבנים יקרים, סוף סוף כתבתי פוסט נגד מילה בבלוג. מקווה שאתם מרוצים 

(*) יש הטוענים, במיוחד בשכונה ד', בפלורנטין ובקרית שמונה, כי על פי הסידור הספרדי המדובר הוא ב"עליך".

(**) יירשם לפרוטוקול כי בעירו של התינוק המדובר, מדובר, על פי העדויות, דווקא בחתול. לשניהם, אגב, על פי עדויות ממקורות זרים, יש "חריג".

מתביישת להיות ישראלית


20/7/2014

שלום שלום לטוקבקיסטים שנכנסים אלי כעת משער האתר (כי איכשהו יש לי תחושה שהכותרת תכניס אותי מיד לקוביות). אני שומעת את הקללות שלכם, ובטח גם אקרא אותן בקרוב, כי זה הרי לא שאתם צריכים לקרוא את הרשומה, כפי שהוכחתם ברשומת המשתמטת הגאה שלי, כמו גם בתגובות לראיון עם גילה אלמגור שזוהי כותרתו, די לכם בכותרת פרובוקטיבית על מנת להפגין את האיכות הלשונית שלכם. אם הצלחתם להגיע עד כאן, אז האמת היא שזה, שוב, ובדיוק כמו במקרה גילה אלמגור, לא מה שאתם חושבים, הגם אם המילה "חושבים" מתאימה לכם כפי שמתאימה "עם" לפלסטינים – לא ברור אם זה באמת זה, אבל לשם פשטות נשתמש בזה.

זה די מצחיק, האמת. הרי, הישראלי הממוצע מאוד אוהב להתבייש שהוא ישראלי, ולהאשים את המדינה בכל מכאובי חייו. עד שזה מגיע לערבים, כמובן, כי לדפוק ערבים זה הכי הכי הכי חשוב. כאילו מהבחינה הזאת זה באמת משנה מי עומד בראש ההנהגה (וכאילו שזה לא בכל מקרה ביבי). אבל בימים בתיקונם בהם שכנינו לא מרגישים צורך להזכיר לנו את קיומם? בטוחים כאילו בכל מקום אחר מחלקים מטילי זהב למהגרים ישראלים טריים. כמו ששרה ירדנה ארזי, "משוגע על המדינה, אבל חולם להגר". ת'כלס, משוגעים משהו, ומתהפכים על כל אחד שמעז לחוש בושה וסלידה מדברים שקורים במדינה אם בטעות יש איזו מלחמה ברקע, גם אם לאותם דברים אין, כמו במקרה גילה אלמגור, שום קשר לאותה המלחמה ומדובר בענייני פנים נטו. כן כן, אינני עובדת עליכם, הבנתם נכון, ואתם יכולים אפילו לבדוק (ואשכרה לקרוא את הראיון). גילה אלמגור לא אמרה דבר נגד הלחימה בעזה, בזכותו של העם הפלסטינאי, או בגנותם של הטייסים. היא ציינה שני דברים שגורמים לה לתחושת בושה, האחד הוא רצח של נער ערבי תושב ישראל על ידי שלושה אזרחי ישראל, והשני הוא מעשה הנבלה שעשה שר הפנים גדעון סער בעיר ללא הפסקה. אני לא בדיוק חולקת עמה את אותה תחושת בושה, אבל נכון שהיא כבר לא הבוגדת-עוכרת ישראל שהייתם בטוחים שהיא קודם (או, לפחות, לא בגלל הכתבה ההיא)?

מה שהכי גורם לי להתבייש כישראלית, ושספק אם גילה אלמגור בכלל מריצה בתודעתה (גרסת 2007 שלי עם פוסט המשתמשת הגאה ודאי לא הריצה), הוא האיום האמיתי על ילדי ישראל. לא, זה לא החמאס. זו המדינה עצמה – החל בחקיקה וכלה ב"עובדי הקודש" המבצעים. מדינת ישראל היא אלופת המערב בניתוק ילדים מהוריהם. מדליית זהב, וללא שום תחרות.

זה מתחיל בחוקים של"עובדת קודש" מותר לחטוף ילד מביתו באישון ליל, בעודו מתנגד בכל הכוח, צורח, בורח, מתחנן שיניחו לו. בית משפט? מי צריך את זה, פקידת הסעד היא קדושה, ויש להתפלל אליה אווה מריה, חלילה מלכפור בסמכותה. זה מתחיל בחוקים שבעת גירושין קובעים את מעמדו של האב כהורה משני ונחות שאם הוא רוצה לגדל את ילדו ולא רק "לראות", הוא חייב לקבל את הסכמת האם לכך, ואם לא – להתחנן בפני פקידת סעד ערלת לב שתתן לו "הסדרי ראיה מורחבים". אותם חוקים אמנם שמים את האב במשבצת משנית של מי שהזכות הקנויה שיש לו היא רק "לראות" (ולפעמים גם זה יהיה בבית כלא שנקרא "מרכז קשר". בארה"ב זה קורה בין אחוז לשניים מהמקרים. בישראל – 15%), אבל כשזה מגיע לכסף? הוא לא סתם המפרנס הראשי, אלא הוא היחיד שמבחינת החוק יש לו אחריות לפרנס. גם אם הצליח להביא לכך שהמשמורת תהיה משותפת וילדיו יהיו איתו מחצית מן הזמן – הוא עדיין זה שאחראי לפרנסתם גם כשהם אצלו וגם כשהם אצל האמא, בלי קשר לכמה הוא מרוויח או לכמה היא מרוויחה.

התוצאה – אב גרוש ישראלי חייב בסכום מזונות גבוה בממוצע פי 3 מהאב הגרוש הממוצע במערב. האם אב גרוש ישראלי גם משתכר פי 3 מהממוצע במערב? הממ….. לא. כיצד יוכל אב גרוש גם לשמש אבא לילדיו וגם לא לזכות להיות קורבן ה"מסלול המהיר לגביית דמי (מ)זונות" של משרד המשפטים? אם התמזל מזלו והוריו גרים קרוב מספיק, ביתם ולבם גדול מספיק לקבל אליו לא רק את הילד בן ה40 שקיבל חום גבוה אלא גם את ילדיו, אולי יצליח לעמוד בזה. אחרת, לא צריך להתבכיין, הלילות בישראל לא קרים והספסלים בפארק נוחים. מקסימום, תמיד אפשר לקנות רכב יד שלישית לישון בתוכו. מבין אלה שקיבלו צו 8, חלקם אבות גרושים כבר היום וחלקם יהיו אבות גרושים. טובים דים להקרא להגן על המולדת ולבוא מיד, גם אם לא ברור כמה אותה המולדת שאת מדי הקומנדו מלבישה על הגרושות שלהם, ואותם מציגה כרשעים שמונעים מהילדים שלהם חוגים, מסיבות, ואת האוכל שהם הכי אוהבים, באמת ראויה שהם יסכנו את חייהם עבורה. אותה מולדת, שמקבלי ההחלטות בה כושלים שוב ושוב מלהבין שיותר מהאוכל והחוגים שהם הכי אוהבים, חשוב לילדים שיהיה לצדם האבא שהם הכי אוהבים, היחיד שיש להם, ושילדה שגדלה מבלי שאבא שלה נמצא שם איתה, סובלת הרבה יותר מילדה שלא עלינו, לא זוכה ללבוש את השמלה הכי יקרה בחנות למסיבת הסיום.

אינני מתביישת, או מתנצלת, לשניה אחת על צוק איתן. אני מצרה על הסבל שנגרם לכולם, אבל למדינת ישראל הזכות והחובה להגן על עצמה, ולשים את ביטחונם ושלוותם הנפשית של ילדיה לפני ביטחונם ושלוותם הנפשית של ילדי האוייב, חפים מפשע ואומללים ככל שהם. השאלה היא רק מי יגן על ילדי ישראל מפני שליחיה הקדושים של מדינת ישראל עצמה, וישים סוף לבושת ילדי תימן שהיום נעשית יותר ויותר לאור יום, וישמור על זכות האדם שלהם לחיות עם הוריהם הביולוגיים, ככל שהללו חיים וכשירים לגדלם. כל ילד בישראל יודע שכשיש אזעקה הולכים לממ"ד, אולם לאן הולכים על מנת להימלט מלוחמות קודש?

אה וכן, הדבר האחרון שמדינת ישראל תרצה זה שאזרחיה יחדלו מלהתבייש בה. בושה וגאווה אינן מנוגדות זו לזו, להפך, כל אחת מהן היא תנאי הכרחי לקיומה של השניה. ביום בו נפסיק להתבייש, נפסיק גם להתגאות, ונהפוך פשט להיות אדישים.