כוח הרזון (או – דיאטת ספגטים)

בלע, כמה שאני שונאת חורף. אי אפשר בכלל לצאת מהבניין מבלי שקצות המכנסיים (הכן, ארוכים מדי) שלי ירטבו וירטיבו את עצמות הרגליים שלי.קור וגשם יכולים ממש להרוס לי מצברוח נפלא, על אחת כמה וכמה לגרום לי לא לצאת מהבית ולא להתעורר בשעה שאני צריכה בבוקר (שומעת גשם וחוזרת לישון). אבל, מצב רוחי השתפר פלאים ברגע שהשגעתי ל"למון גראס" וגיליתי שיש סושי.אם יש משהו בימים טרופים אלה אשר יש לו עלי את האפקט ההפוך לחלוטין מהאפקט של החורף זה אוכל טוב. עבורי, בילוי אמיתי=מסעדה טובה. הבעיה היא שימי אכן טרופים (ולא רק אלה שלי, כנראה), מה שאומר שאין בנמצא פעילות גופנית מהנה מדי, מה שהופך את הבילויים לעניין כבד משקל."היית מודאג אתמול מההוצאות שלך?" שאלתי את חברי הטוב, "נו?" "אז לפחות הוצאת ארוחות הערב היומיות ב"ספגטים" תרד לך" "ולמה הגעת להחלטה הזו?" הוא שאל וצחק. הסברתי לו שהפעם האחרונה שלי על המשקל בישרה שאני כבר יכולה לתרום דם (לפחות מבחינת משקל המינימום). הוא, כמובן, צחק עוד יותר…אני לא מבינה, מה יש, זה שאני בתת משקל אומר שאסור לי לעשות דיאטה? "כאילו למה מי קבע"?!עברו 3 וחצי שנים מאז הפעם האחרונה שהסתכלתי על ה50 מלמעלה (ואני 1.69). האמת? היה לי ממש נוח ככה. כמובן, כאשר הייתי מגיעה לBMI 16 ולמטה מכך אז הייתי מרגישה רע והשתדלתי שזה לא יקרה, אבל אהבתי לשקול 20 מתחת לגובה. מן טווח בטחון כזה שמבטיח ששמנה לא אהיה בגלגול הזה.החשש מלהיות שמנה הוא דבר שנולד כאשר הפסקתי עם הספורט התחרותי. כל עוד התאמנתי, אז חוץ מלפני תחרות כאשר הייתי צריכה לשמור על משקל תחרותי ידעתי שאני יכולה לאכול מה שבא לי כמה שבא לי כי אני ממילא שורפת יותר מפי 3 ממה שהקיבה הקטנטנה שלי יכולה להכיל בכל ארוחה.לאחר שהפסקתי להתאמן הקפדתי לפחות לשים לב, להיות מודעת למה שאני מכניסה לפה גם אם לא להגביל את עצמי בכוח."מאיפה אתה יודע שהיא לא שומרת?" שאלה אמא-אקס את אבא-אקס לאחר שזה אמר ש"נועה לא צריכה דיאטה". הסברתי לה שאני מקפידה שלא לחרוג מהמשקל התחרותי (אפילו שאני כבר לא מתחרה) שהיה אז 57 קילו. מה שדי ענה לה על השאלה, כי כבר הייתי גבולית מבחינת משקל תקין וקרובה יותר למשקל התחרותי של קטגוריה אחת מתחת.בזכות הבן שלהם יכולתי בכ"ז להיות רגועה לגבי המשקל, אחרי הכל – כל עוד היינו יחד הייתי שורפת קלוריות על בסיס קבוע. למען האמת, גם לאחר שנפרדנו (ולמעשה – במיוחד לאחר שנפרדנו) יכולתי לשכוח לגמרי מהאיום ההשמנה בשל האי-אימון – הייתי כ"כ מדוכאת שאיבדתי עוד איזה 7 קילו ככה, על הדרך. ועכשיו, תקופת מה לאחר שניתקנו את הקשר בצורה לא רשמית בפעם המי יודע כמה, אני משמינה ולא מנחת. נו שויין, נקווה שדיאטת ספגטי קצרה+העובדה שהחורף נגמר תעזור לי לחזור למצבי הטבעי על מנת שלא אצטרך לחשוש.לפני סיום הרשומה הכי קלילה שאי פעם כתבתי בבלוג ("אי פעם", ממש ביג דיל… אפשר לחשוב שהבלוג קיים כבר שנה לפחות) ארצה רק להדגיש למען קוראי הנאמנים – אינני סובלת משום נברוזה. לראיה – אני שחיפית, לראיה 2 – אמא שלי מכנה אותי "ניצולת שואה" (היא בת של ניצולי שואה, מותר לה), לראיה 3 – היה לי גוף הכי טוב כאשר התאמנתי והסתובבתי סביב ה55. פשוט, היות ואני לא מתאמנת, אני פוחדת לקחת צ`אנסים שמא הרדיוס יגדל.הענייין הוא להרגיש נעים עם עצמי, ולהיות שמנה יגרום לי להרגיש כמו שאני מרגישה עם שער ביום רע – רק שכאן לא יהיה פתרון מהיר ופשוט כמו חפיפה, ואני הרי לא רוצה לעשות דיאטה של ממש. אני הרבה יותר מדי מכורה לאוכל לשם כך…